מדף הספרים של אלמוג בהר
לפני מספר שבועות ראה אור קובץ סיפוריו הראשון של אלמוג בהר, "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד", בהוצאת בבל. בתחילת 2008 ראה אור ספר שיריו הראשון, "צמאון בארות", בהוצאת עם עובד. בהר מספר על אהבות ספרותיות, מן המקורות ומאוצר התרבות המזרחית והמערבית
"אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (קהלת א', י"א). קהלת הזקן, החכם, שמלך היה בירושלים, יודע את האמת המרה אודות החיים והשתכחותם. אך הוא יודע גם לנוע בין חצאי-אמיתות, ובין המחשבות המתפתלות, הסותרות. הוא לא נביא, גם לא פילוסוף המנסה לאגד כל המציאות למשמעות אחת מסודרת. הוא ממשיל משלים החד חידות ומחפש, זוכר כי החיפוש רב ערך מן המציאה, וכי הסתירות הן האמת היחידה.
שנים ארוכות אחרי שקראתי בקהלת העברי הגעתי עדֵי ג'וֹאַנְג דְזֶה (או צ'וּאַנְג טְסֶה), החכם הסיני המופלא שחי כמה מאות שנים אחרי קהלת וזכה לתרגום מופלא של יואל הופמן בקובץ עברי בשם "קולות האדמה" (עברו עוד שנים ארוכות עד שהגעתי גם עדֵי דִיוַואן השירים "בן קהלת" של רבי שמואל הנגיד). גיליתי שג'ואנג דזה אמר בדיוק את אותם הדברים שאמר קהלת, רק במילים אחרות, או אולי אמר דברים אחרים לחלוטין אך בדיוק באותן המילים.
הוא לימד אותי בין השאר כיצד יש להתייחס לספרים, גם לספרו, בסיפור על עושה גלגלים שהעיז פנים לפני הדוכס הוּאַן והסביר לו: "כשאני חורת גלגל, אם אני מכה באיטיות, האיזמל מחליק ואינו עומד במקומו. אם אני מכה במהירות, האיזמל נתקע ואינו חודר פנימה. אותו 'לא-איטי ולא-מהיר' – היד יודעת אותו והלב חש אותו.
הוא ישנו; אך אי אפשר להביע אותו במילים. אין אני יכול להעביר אותו לבני ואין הוא יכול לקבל אותו ממני. הנה אני זקן בן שבעים ועדיין אני חורת גלגלים. כך גם אותם חכמים. הם לקחו איתם מה שאי-אפשר להעבירו לאחרים והלכו לעולמם. על כן מה שאתה קורא אינו אלא הפסולת והשיירים שהשאירו אחריהם החכמים". על כן אולי המליץ קהלת בסופו של דבר: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (פרק י"ב, פס' י"ב).
משל קטן - פרנץ קפקא
בקובץ "תיאור של מאבק", סיפורים ורשימות מעיזבונו של פרנץ קפקא, קראתי בראשית שירותי הצבאי, ובאחד הקטעים הקצרים, "משל קטן", מצאתי את המילים הבאות, שחשתי שמתמצתות את הקפקאיות כולה במשפטים מועטים, עם כל האימה וההומור, עם התנועה בין כוח לחולשה, עם הבחירות (הבלתי-אפשריות) שלנו את גורלנו:
"'אהה', אמר העכבר, 'מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל-כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ.' – 'אינך צריך אלא לשנות את הכיוון', אמר החתול ובלעו" (מגרמנית: שמעון זנדבנק).
שנים מספר אחרי שקראתי בקפקא הגעתי עדֵי בורחס, ואצלו גיליתי עוד מחוכמת הצמצום, וגיליתי כיצד היה זה קפקא אשר יצר את שושלת מבשריו, ולא היו אלו מבשריו שיצרו אותו, וכך נודע לי על מגוון אפשרויות תנועתם של הזמן וההיסטוריה.
דון-קיחוטה - מיגל דה סֶרוואנטס סַאַוֵידְרָה
הספר "דוֹן קִיחוֹטֶה", על שני כרכיו, ראוי היה לו לצאת לאור העולם אף אם היו בו רק עשרה אחוזים מן המידות הנאות הכלולות בו, אף אם היתה נכללת בו רק אחת מדמויותיו, ויהי זה דון קיחוטה האביר בעל דמות היגון, סאנצ'ו פאנסה נושא הכלים הפטפטן, דולסיניאה הכפריה שהפכה לאצילה יפהפיה, או אפילו הסוס הקשיש, רוסיננטה.
ראוי היה הוא להיכתב אפילו רק לשם ההקדמה המפוארת שבפתח הכרך הראשון, ובתוכה השירים קצוצי החרוזים שהקורא נדרש להשלימם בראשו, אפילו רק לשם ההקדמה הלעגנית שהקדים סרוואנטס לכרך השני, בה הוא נוקם במי שניסה לשטות בעולם ולכתוב במקומו כרך שני לדון קיחוטה (אדם הראוי לתהילת עולם אם הוא שהניע את סרוואנטס לתת ידו לכתיבת כרך זה).
אבל בעיקר מופלא ספר זה בשל הדרך שבה קיומו של הכרך הראשון משתלב בגורלם של גיבוריו בכרך השני, כמעט למן ההתחלה, אז אומר דון דיחוטה: "אני טוען עכשיו, שמחבר הסיפור שלי לא היה מלומד אלא בוּר פטפטן, שהתחיל לכתוב אותו ויהי מה, מתוך ניחוש וללא כל מחשבה" (מספרדית: ביאטריס סרקויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו).
"דון קיחוטה" הוא מבשרם של ספרים רבים, וחלקם מופלאים, כ"מסעות בנימין השלישי" היידישאי והעברי, למנדלי מוכר-ספרים, כ"החייל האמיץ שווייק" הצ'כי, לירוסלב הַאשֶק, וכ"אופסימיסט" הפלסטיני, לאמיל חַבִּיבִּי, שזכה לתרגום מזהיר של אנטון שַמַאס, והביא את הדון קיחוטיות והסנצ'ו פנסאיות אל המפגש בין ישראל ופלסטין, הערבית והעברית.
מסכת ברכות
מסכתות התלמוד אינן ספרים במובן הרגיל, ואין הן נקראות מראש ועד סוף בנשימה אחת. מסכת מן הגמרא הופכת תלמוד כאשר היא נלמדת מפי מורים חיים, או בויכוח קשה ובמשא-ומתן רך בין תלמיד אחד לבין שותפו לקריאה, החברותא שלו.
אני זכיתי במורות ומורים מופלאים, ובחברותות נהדרות, ולאחת ממורותיי, שנפטרה בטרם עת, עליי להודות במיוחד על נדיבות רעיונותיה ורגשותיה, ליאורה אליאס בר-לבב זיכרונה לברכה, שידעה להחיות אותיות מתות, להסעיר רוחות בפרשנותן, ולהקים מול בית-המדרש החי של חז"ל, בית-מדרש לה ולתלמידיה.
המסכת הראשונה שזכיתי להתחיל ולסיים ולומר עליה הדרן עלך היתה מסכת ברכות, משאלתה הראשונה, כבדת המשקל, "מאימתַי קורין את שמע בערבין?", ועד סופה המרגש,
ובין לבין דברי הלכה מתוקים, ארמית מופלאה ועברית מופלאה לא פחות, שיחות מפתיעות בין חכמים, וסיפורים כבירים הסגורים במילים ספורות, ותמיד תנועת העיניים בין רש"י לתוספות, בין משנה לגמרא ולתוספתא.
חז"ל השכילו לפתור את תהייתו של ג'ואנג דזה, ולמנוע את הפיכת ספריהם לפסולת שהותירו החכמים אחריהם, על-ידי הצבת מודל הלימוד הבית-מדרשי, הדיאלוגי, וההבנה כי ספר הוא אדם ואדם הוא סיפור, סיפורים רבים, הוא הדיאלוג החי הנישא על-פה ולא המילים המודפסות על הדף.
שישה שירים לתמר - יהודה עמיחי
עד סוף התיכון לא קראתי ספרי שירה, אם לא מחשיבים את השירה שבמקרא, בסידור ובמקראות לספרות של בית-הספר, ואת ספריהם של רחל וביאליק שהיה עלינו לקנות. נטיית לבי הלכה אחרי ספרי הפרוזה הפזורה.
ומשסיימתי את התיכון נאמר לי, באחד הטורים הספרותיים בעיתונים, שאדם צריך לקרוא את "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן בטרם יגיע לגיל עשרים. אחר-כך התחלתי לקרוא ביהודה עמיחי, ושתי שורות אהבה מופלאות משלו קנו את עולמי: "בכל יום של חיינו יחדיו / קהלת מוחק שורה מספרו" (בתוך ספר שיריו הראשון, "עכשיו ובימים האחרים"; אני קראתי בתוך הספר המקבץ כמה מספריו "שירים 1948-1962"). מצאתי בעמיחי מי שיפרש לי סיפורי מקרא אל תוך מילים ורגשות בני המאה שלי, מי שידרוש דרשות על אנשים ותיירים ואבנים בירושלים.
ומן המשורר אוהב ירושלים הגעתי אל המשורר אוהב הגליל, מחמוד דרוויש. שניים התחרו על אהבת הארץ בשירות נהדרות, ללא מנצח, וחבל עלינו שלא זכינו שיזכו שניהם יחדיו בחייהם בפרס נובל לספרות.
אצל דרוויש קראתי: "המצור הזה עוד יתמשך עד שנלמד את אויבינו / מבחר משירת הגַ'אהֶלִיָה" (מערבית: מוחמד חמזה ע'נאים, בתוך הספר "מצב מצור"), ולקח לי עוד זמן עד שנזכרתי כי שירת הגַ'אהֶלִיָה היא גם שלי, כבר מאז ימיו של המשורר הערבי-יהודי הגדול אַ-סַּמַוְאַל אִבְּן-עַאדִיַא מאנשי תימאא' בחצי-האי ערב, בימים שלפני בוא מוחמד.
הדיון על מרחב הכתיבה - נִיזַאר קַבַּאנִי
ניזאר קבאני לימד אותי שירת מחאה מה היא. את שירו המופלא "הדיון על מרחב הכתיבה" (בתוך הספר "פואמות", בחר ותרגם מערבית: שמואל רגולנט), שנכתב בקיץ 1976 כשביירות בוערת, הוא פתח כך: "אני נושא את הזמן העולה בלהבות בתוך עינַי ואני נוסע / אליכם.
אני נושא לְביירות שיר מדוקר בכף-ידי... והנני / מציג את גופתה בפני העולם". קבאני לימד אותי את הליכתו העיקשת של המשורר אל קהלו, את נסיעתו ומעברו בין בתי-הקפה של כל העולם הערבי, ואת נשיאתו עמו לקהלו זמן עולה בלהבות או שיר מדוקר לכבוד עיר בוערת.
קבאני, שגילה לי כמסגיר סוד: "אני נושא את גלותי במזוודותַי", שהסביר לי: "שעה שאינך יכול לכתוב, אתה גולה", קבאני זה ידע להאשים ולקונן בעוד אוזני מצטרפות לתוגתו: "כל יום מתאבדת עיר ערבית בדרכה המיוחדת... החל מגרנדה ועד ימינו אלה אין עיר ערבית / אחת שמתה מיתה בידי שמיים".
לדבר בעצם הנהרה - ארז ביטון
את ארז ביטון הכרתי בתחילה דרך שני ספריו הראשונים, "מנחה מרוקאית" ו"ספר הנענע". שירי הספרים האלו הקסימו אותי כל אחד מהם בנפרד ביופיים וחיותם, אך בעיקר הרגשתי כיצד ארז ביטון הצליח ליצור דרכם יחדיו שפה חדשה, המעניקה אפשרות חדשה לשירה המזרחית בישראל (ולא רק לה).
אבל שיאו של הפלא השירי של ארז ביטון, גדול המשוררים העבריים החיים כיום לדעתי, מצוי בעיניי בספרו השלישי, "ציפור בין יבשות", בשיר "לדבר בעצם הנהרה", שהוא אולי שירו האופטימי ביותר. בשיר זה, המצהיר על עצמו שהוא "שחרית לרבי דוד בוזגלו, מגדולי פייטני יהדות מרוקו", נפגשים שני המשוררים היהודים-מרוקאים הגדולים במאה העשרים, שני עיוורים הנפגשים באור גדול. ארז ביטון פונה לבוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו".
השיר הזה הוא רגע של מפנה היסטורי בתולדות השירה העברית, בו השירה העברית החדשה, שבתחילה ביקשה להיבנות מתוך קרע במסורת השירה העברית, באמת פוגשת מחדש את מסורת הפיוט הוותיקה, משתוקקת אליה ומגלה בתוכה את מה שחסר בה: "בזכרי אותך / לבי עץ שתול על פלגי מים / בלכתי אחרַי הגעתי אחריךָ / אז מצאתי מפנַי בפניך / שֵם כל חלומותַי עליךָ / אתה ואני מִמַצֶקֶת הַדבש / אתך נפגשתי בעצם הנהרה".
אני אמירה בת סלימה, סלימה - אמירה הס
המשוררת אמירה הס נולדה "בתוך רחם כותבי ספרי סת"ם מבָרָזָן", בבגדאד, נצר למשפחת מקובלים, ולאוסנת, המשוררת העבריה בת המאה ה-17 אשר עמדה בראש ישיבה בכורדיסטן.
את השיר הראשון בספר שיריה הראשון, "וירח נוטף שיגעון", היא פותחת בשינון אילנות יוחסין: "אני אמירה / בת סלימה / בת חיים יצחק יהודה / בן יֶחֶזָק-אֵל עליו השלום... אבי אבדה לשונו / רק עינו רק עינו היתה חגה במסלול כואבים... עוד היה שאמרתי / עם המזרח הנקלה הזה / לא יבוא מגעי, / לא אזכור בית הורַי, / פני אמי תִנְשֶמֶת / בוכה על חורבות / ופני אבי כרוּב – אלוהים / לא הושיע לו... אני בת בגדאד / מוכנה להישבע / ילידת לונדון אני".
אמירה הס, בשיר ראשון זה הנכתב מתוך הפצע הפעור, המדמם, פותחת באילן היוחסין אך ממהרת ממנו אל ההכרזה על ניתוק מן המזרח ומבית ההורים שהפכו מוקד לבושה. בספר שיריה החמישי, "אין אישה ממש בישראל", המוקדש לאמה, כתבה אמירה הס שיר בשם "סלימה": "עכשיו לא אלחש שמה סלימה בהסתייגות בשקט, / כאילו היתה מזרח רחוק. / עכשיו בינינו קרבת לבבות / זהות פנימית מרחישה / לבי ששמר ישראל / ישמור עכשיו על אמא / פנינו לא ימחקו מהויתנו / שאיננו אבק שַֹרְעַפִּים / מתאבכים בכל האורכים / וגם אז כשצנחו הדרכים / על שרטון הימים / גם אז קיסרית לי היתה".
במרחב הנפתח בין שני השירים הללו, בין הפאתוס של אילן היוחסין לקינה בה שמות נאמרים בלחש, בין דחיית המזרח לחיבוק האם, בין ההבטחה לשכוח לתחינה שהפנים לא ימחקו, מצויה הדראמה ההיסטורית והנפשית והפואטית של השירה העברית בדורות האחרונים, ומצויה גם האפשרות לרפואה, זאת שאינה משכיחה את הדחייה והמחיקה והאלם והשנאה, אבל זוכרת גם את השמות והפנים והדיבור והאהבה.
הסידור
בילדותי ובנעוריי הייתי בטוח שהתנ"ך הוא ספר הספרים היהודי. אחרי הצבא, כשחיפשתי את העולם היהודי הנעלם שבין התנ"ך לבין הציונות, שנכתב בשפות רבות, הלכתי ללמוד גמרא, ובהדרגה האמנתי שהתלמוד הוא ספר הספרים היהודי. אחר-כך חזרתי אט אט אל קביעוּת בית-הכנסת, וגיליתי כי הסידור הוא בסופו של דבר ספר הספרים היהודי. הסידור הוא הספר המלווה אדם יהודי מלידה ועד מוות, והוא המלווה יהודים פשוטים ותלמידי חכמים גם יחד.
הסידור הוא גם מעיין השירות, בעיקר בשבתות ובמחזורים לחגים, ובספרי הפזמונים והפיוטים והבקשות והסליחות והשבחות והקינות ובהגדות של פסח ובדיוואנים. מסידור רבי סעדיה גאון המרגש, ובקשותיו הצחות והטהורות: "ברוך אתה בכל הברכות אשר נאמרו, וברוך אתה בכל הברכות העתידות להאמר", ועד תרגומי ההגדה של פסח ופיוטיה לערבית, וההבטחה בפתח הגדה של פסח מבגדאד 1936 שיהיה: "בלשון ערבי צח שיובן לכל אדם".
במחזורים ובספרי הפיוטים הקהילתיים אני מוצא את רבי יהודה הלוי, הוא אַבּוּ אלְחַסַן, גדול המשוררים העבריים מאחרי דוד המלך, פונה בשם ישראל יונת הרחוקים הנודדת והמגורשת, זאת שהבטיחה לעצמה "לא אזכרה עוד שמו / ויהיה בתוך לבה כאש בוערה", ושואל את האלוהים:
"למה כאויב תהיה לה והיא / פיה למלקוש ישעך פערה". אני מוצא בהם את רבי ישראל נַגַ'ארָה, גדול המשוררים העבריים מאז הלוי ועד ימינו, שר: "ירעד לבי עת שיר אהגה ידפוק שן בשן / יבער בקרבו גחלת ידמה אוד עשן... מלאכים וגם אופנים אין הלל גומר / ואיך אני פרעוש קטן אשיר ואזמר".
"בן איש חי", "בן איש חיל" - רבנו יוסף חיים
הגאון יוסף חיים, רבה הגדול של בגדאד במחצית השניה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, נהג לחתום על ספריו "הצעיר יוסף חיים". לא כסגולה לאריכות ימים עשה זאת, אלא כהצטנעות של גדול בתורה מול קודמיו ומוריו ותורתו ואלוהיו. רבנו יוסף חיים זכה, כדבריו בהקדמתו ל"בן איש חיל", "לדרוש בדברי תורה ומוסר ויראה והלכה פסוקה, בארבע שבתות המיוחדים לכל שנה ושנה לדרוש בהם, בקיבוץ קהל רב ברוב עם הדרת מלך... ויודע אני בעצמי שאין אני ראוי לזאת, אומנם זכות אבותי ז"ל הביאני לזכות זה".
הוא היה עומד לפני כל קהל עדתו בצהרי שבתות אלו, כשכל בתי-הכנסת נסגרים לכבודו וציבור גדול בן אלפים בא להאזין רק לו בבית-הכנסת הגדול, "צַאלַת אֶלְ-כְּבִּירִי", והיה מחבר הלכה באגדה, דרש במוסר, מקרא בחכמה.
העברית של הבן איש חי מופלאה, ומביאה לשיאה את העברית הרבנית על גמישותה ויופיה, וחוסר התחשבותה בכללים (כגון זכר ונקבה), ועירובה בין לשונות: בשפתו דרות יחד שפת קודש ולשון ארמית, וכמובן גם מילים ערביות, ואף מילים ביידיש, והוא מסביר למשל: "ודע, כי משמעות "יארצייט" הוא "יום-הפטירה" בלשון אשכנז, וגם הספרדים הורגלו לקרוא אותו בשם זה בספריהם, ואין בזה ראשֵי תיבות או רמז אחר, כמו שחושבין העולם".
כאשר אני קורא בספר ההלכות שלו, "בן איש חי", אני מתרגש כאשר הוא עוצר ומתעכב לומר, אחרי שפסק הלכה: "והנה פה עירנו בגדד יע"א (יגן עליה אלוהים) היה המנהג מזמן קדמון דאין החזן מקרֶא", "ופה עירנו בגדד, שקורין המגילה גם בט"ו בלא ברכה, משום ספק מוקפת חומה", "וכן פה עירנו דרך בני-אדם להניף לעצמם במניפה קטנה בקיץ מפני החום", "פה עירנו דרך הנשים להיות פועות לתינוק הבוכה בקול ניגון באוזניו כדי להשתיקו ולהביא לו השינה"; וכן מתרגש אני כשהוא מסביר דבריו דרך שימוש בלשון ערבי:
"לא יעמוד להתפלל... בלא מכסה העליון של הראש, שקורין 'פֵיס'", "בהיותו מתפלל תפילת העמידה... לא יפהק לרצונו, והוא מה שקורין בערבי 'תתאווב'", "ולכן פה עירנו מנהגם לטגן מוּלְיְתָא בקטניות ובשר ביחד, שקורין זה בערבי 'סַמְבּוּסַכְּ'", "אם הגוי בא לבית ישראל ביום-טוב בשביל 'וַאזִיתַא' – מותר לבשל משקה שקורין 'קַהְוָה', אם ישתה ממנו בעל-הבית ובני-הבית".
נא להמתין לטעינת התגובות
