פרק ראשון מתוך סיפורו של חייל
ארקדי בבצ'נקו היה סטודנט למשפטים כאשר גויס בגיל 18 לצבא הרוסי ונשלח לצ'צ'ניה. בספרו "סיפורו של חייל", שרואה אור בספריית מעריב, הופך בבצ'נקו את המציאות הארצית של המלחמה לפרוזה נוקבת ומטרידה
אתה זקוק לתחמושת, אז אתה מרוקן ארגז תחמושת וחצי ארגז רימוני-יד וממלא בהם את כיסיך, את תרמיל הגב שלך ואת כיסי החגור, ותולה אותם על חגורתך. רימוני-היד מפריעים לך ללכת, משפשפים את מבושיך ואת מותניך ומשקלם מושך את כתפיך ומותח את שרירי עורפך.
אתה נושא ררנ"ט, רומה-רימון נגד טנקים, על כתפך הימנית ואת הררנ"ט של חברך הפצוע, אנדריי וולוז'אנין, על כתפך השמאלית. אתה חוגר שתי חגורות של רימוני-יד צלובות על חזך, כמו המלחים בסרטים ישנים על המהפכה הרוסית, ואם יש לך עוד יד פנויה אתה נושא בה גם תיבה עגולה של שרשרות תחמושת.
בנוסף על כל אלה יש לך אוהל, יתדות, גרזן, משור, את חפירה, וכל דבר אחר שהמחלקה זקוקה לו להישרדות. והדברים שאתה זקוק להם אישית – הרובה שלך, אפוד המגן, שמיכה, שק-שינה, כלי-אוכל, שלושים חפיסות סיגריות, תחתונים וגופיה להחלפה, חותלות רזרביות ועוד – בסך-הכול שבעים קילוגרם.
ועם הצעד הראשון שאתה עושה במעלה המדרון, אתה כבר יודע שאין סיכוי שתגיע לפסגה, אפילו יצמידו אקדח לרקתך, ואז אתה עושה את הצעד השני והשלישי ומתחיל לטפס ולעלות, מחליק מטה, נופל וקם וחוזר לעלות, בשיניים ובציפורניים, ומסתייע בשיחים ובענפים. אתה המום, שטוף זיעה, נחילי זיעה זורמים על גבך ואתה חושב אך ורק על הצעד הבא, רק עוד צעד אחד...
המחלקה נגד-טנקים מטפסת בהר במקביל לנו. מצבם גרוע עוד יותר ממצבנו: רומה-הרימון שלי שוקל כעשרים קילוגרם, ואילו משגר הטיל המונחה נגד טנקים שוקל ארבעים-וחמישה קילו. אנדי השמן מקטר: "המפקד, מה דעתך שנשאיר רקטה אחת? אה, מה אתה אומר על זה?" והמפקד, סגן ממגוייסי החובה,
כן, החיילים הרגלים שלנו כבר נהרגים שם למעלה – ואנחנו זוחלים ונאנקים במעלה ההר, ולא מפסיקים לצעוד.
מאוחר יותר אנחנו מחליפים את הבחורים מחטיבת הסער ההררית בואינאקסק, שחיו שם בבקתת רועים עשויה חימר. אחרי הדירות המפוארות של גרוזני, עם ספות העור והתקרות המקושטות במראות, החושה העלובה הזאת מעוררת רחמים.
קירות חימר, רצפת חול, וחלון קטן שמכניס בקושי אור פנימה. אבל זה היה מקום המגורים האמיתי הראשון שלהם לאחר שבילו חודש בשוחות ובחפירות. שבעה חודשים הם נדדו בג'בלאות, ביום ובלילה, מטהרים את הצ'צ'נים מהמשלטים, ישנים בכל מקום שאליו הגיעו בלילה, עייפים מכדי לקום, ומוכרחים מיד שוב לטפס בהר. הם נעשו דומים לצ'צ'נים: לא מגולחים, לא רחוצים, לבושים בסרבלים מטונפים של שריונאים, מטורפים למחצה, מלאים שנאה לכל אדם ולכל דבר.
הם דיברו על זה בקלות – תשע שעות זה לא הרבה, בדרך כלל נמשכו המסעות שלהם יום שלם ואפילו יומיים. הבנו שהסבל שעברנו אנחנו היה משחק ילדים בהשוואה למה שעבר עליהם. עקבנו אחריהם במבטים כשהם יצאו לדרך, וכל אחד מאיתנו התמלא פחד: בקרוב יהיה עלינו ללכת בעקבותיהם. המשלטים שלנו כבר חיכו לנו.
סיפורו של חייל, ארקדי בבצ'נקו, תרגום: אריה חשביה, ספרית מעריב, 408 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
