איה קפלן נהנית להרוס את הבמה
בתיאטרון הסימטה עולה בימים אלה הפקה למחזהו של מאקס פריש "זעמו הגדול של פיליפ הוץ". חורבן של חיי הזוגיות מייצג עיוורון חברתי ותאוות הרס ככוח מניע. "זה משל למין האנושי", אומרת הבמאית
בארבע השנים בהן היא פועלת בזירת התיאטרון בארץ, הספיקה קפלן (29), בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לביים בין היתר את "אני לא דרייפוס", מונודרמה מאת יהושע סובול עם אלכס אנסקי, את "שעתו האחרונה של קול", בתיאטרונטו ולהשתתף בפסטיבל ישראל (עם "משחקים") ובפסטיבל סמול במה (עם "בת זונה").
למה, לדעתך, לא העלו את "זעמו של פיליפ הוץ" עד כה בישראל?
"קודם כל, כי זה מחזה מוזר, שיכול לאיים בקריאה ראשונה. אבל מצד שני, הרי חומרים קשים ושנויים במחלוקת עולים כל הזמן, אז אולי זה באמת בגלל ההרס של הבמה".
חרונו של פיליפ הוץ, גיבור המחזה, ניצת בשל יחסה הבלתי מספק של אשתו דורלי אליו, והוא מחליט ללמד אותה לקח שלא תשכח במהרה. הוץ, פרופסור לפילוסופיה, שוכר שני פועלים לחרב את ביתם הבורגני, בזמן שאשתו כלואה בארון.
הוץ הוא אישיות אינטלקטואלית, בורגנית, מהוגנת לעילא, והוא נסחף במחול שדים של השחתה, שקשה מאוד לעצור. "הוא יכול היה לגמור את זה בשולחן וכסא", אומרת קפלן, "אבל הוא עושה טעות גורלית כשהוא מזמין פועלים שיעשו את זה במקומו.
בהילולת ההרס המתחוללת במשך ההצגה קורעים הפועלים בנחישות וילונות, מנסרים רהיטים ומנפצים כלי זכוכית על הרצפה. קפלן מתארת שלושה שלבים במיצג ההרס של הפועלים: "בהתחלה הם מהוססים, אחר כך הם אומרים: 'נעשה מה שהוא רוצה, ונקבל את הכסף' ובסוף הם מתחילים להנות מזה ומציעים וולונטרית לשבור דברים נוספים - את הכינור, את הוואזה".
באין נקודת ציון מדויקת למקום או לזמן התרחשותו של המחזה, בחרה קפלן בקומפוזיציה שמייצגת את שנות החמישים, בהן נכתב המחזה. "פריש מעולם לא כתב שום דבר בלי אמירה פוליטית. ב'אנדורה' הוא סוגר חשבון עם שוויץ, המולדת הצחה כשלג שלו, ששמרה על נייטרליות בזמן מלחמת העולם השנייה. כאן הוא סוגר חשבון עם כל אירופה".
ההרס הדומסטי הוא אלגוריה לחורבן שנזרע באירופה?
"היחסים של פיליפ וקלריסה הוץ הם משל למין האנושי. פריש מספק אמירה מאוד נוקבת על חברה שתופסת מעצמה אינטליגנטית, אינטלקטואלית, מיושבת, בעלת טעם טוב, שמתמכרת להרס. למעשה, כל אדם מתמכר לזה, כי הרס עשוי להיות ממכר".
"מדובר ביסוד שקיים בכל אדם ונוכח בכל חברה אנושית", אומרת קפלן. האחריות, מלמד אותנו פריש, חלה גם על מי שלא לוקח חלק פעיל במלאכת ההרס. "הפועלים, למשל, מבינים שיש אישה נעולה בארון, אבל הם מסתכלים הצידה. וילפריד רואה את הוץ צורח על הפועלים ומסתכל הצידה, זו הייתה הנחייה בימתית".
אילו עוד החלטות קיבלת בקריאה שלך את המחזה?
"הרגשתי שלא יהיה נכון לפתור את המחזה בהתייחסות פסיכולוגית. ניגשתי למחזה מתוך תפיסה שהרס זה כוח טבע. לכן, בכוונה לא ניסינו לייצג את הוץ כמאנייק משתולל. למעשה, חילקתי את המחזה לשתי הצגות. המחנה האיבסני, של שני הזוגות שמעלים דרמה מאופקת, פסיכולוגיסטית על אמון ועל זוגיות, מתרחש במקביל
לחזות במחול השדים הזה משמעו להיות עדים להרס, ולאפשר לו להתקיים. כשפריש מתחשבן עם אירופה, הצופים מתעמתים גם עם עצמם. פריש וקפלן כולאים את הקהל במצב שיש בו חוסר אונים, אבל קשה שלא להודות, שיותר מפעם אחת מתחשק לפרוץ לבמה ולעזור לשחקנים להשתולל.
זה כיף לשבור ולנפץ?
"מאוד. אני תמיד קצת עצובה בסוף, כשצריך לאסוף את הכל בחזרה".
קפלן משבחת את החופש האמנותי הרב שזכתה לו בתיאטרון הסימטה. בכל זאת, מדובר בבלגן רבתי שמתרסק בקקופוניה גדולה על הבמה מדי הצגה ובמהלך החזרות. "הנוצות נשפכות, החרסינות מתנפצות, העצים מנוסרים. הדבר היחידי שמוקלט זה מסור חשמלי, שלא יכולתי להפעיל על הבמה. ניסור, שבירה, ניתוץ - כל הרעשים שהקהל שומע במשך ההצגה באמת נעשים מאחורי הקלעים".
ליצור תפאורה שמתכלה זה אתגר גדול.
"רוני כרמל, שאחראית על התפאורה והתלבושות, היא המבוגר האחראי בינינו, וכל עבודה שלנו מתחילה כשהיא נוזפת בי שזה לא אחראי לעשות את זה, ואני שואלת אותה אם היא רוצה לרדת מהרעיון. בסוף היא עשתה, כמובן, עבודה נהדרת, והתמסרה לחלוטין להרס התפאורה".
"ההחלטה של רוני ושלי הייתה שהכל יהיה אמיתי: סלון, ספה, וילונות, מכתבה, המון נוכחות של חפצים, פורצלנים, שהסלון ייראה מלא ואלגנטי".
מה זה אומר על התיאטרון, כשיש חורבן כזה של מסמנים?
"אני לא אוהבת לסמן, אלא אם כן זה באופן קיצוני. כשמחזות כאלה נכתבים ומועלים, במה זה במה, זה מה שעושים ממנה. החלל הריק מתמלא במה שאתה רוצה שיתמלא.
למה חשבת שדור צויגנבוים יתאים לתפקיד פיליפ הוץ?
"מצד אחד הוא שחקן נורא טוב, יש לו טיימינג ונוכחות ויכולת לג'גלג טקסט, ומצד שני הדמויות שהוא עשה עד עכשיו הן מאוד מוחצנות. הפעם הלכנו ביחד למסע מאד מעניין בכיוון השני. דווקא עם כל הכאוס והלכלוך מסביב, הוא צריך להישאר דמות מאוד אסופה, מאוד מאופקת".
מה דעתך על המורכבות המגדרית שמייצר פריש בדמויותיהן של פיליפ וקלריסה?
"אם אני מסתכלת בצורה ביקורתית על מגדר במאה ה-21, בתל אביב רבתי, גבריות היא לאו דווקא מסוקסת. קלריסה אומרת לפיליפ כל הזמן שהוא לא גבר, ובגלל זה הוא רוצה להתגייס ללגיון הזרים. אבל בעצם הוא הכי גבר, כי הוא לא מסוגל לתקשר.
"הוא מנהל מלחמת עולם בינו לבינה, ולא מוכן להיכנע. הם מטפסים על אילנות גבוהים ומורידים את הסטנדרט בהתמדה, אבל לא נכנעים. הכלים של המלחמה הזו הם של אגו, רכושנות, חוסר תקשורת. זו האמירה הכי כיפית שעשיתי בחיים שלי על רכושנות.
בעלות על דורלי היא הרכוש היחידי שהוא לא מצליח להשיג.
"בדיוק, נמאס לה מהריטואל הזה שכל אביב הוא מאיים שהוא הולך, ואז היא צריכה לשחק את המשחק ולהגיד אל תלך. אף אחד מהם לא מוכן לצאת מעורו למען השני, אבל היא לא כלי ניגוח בידיו, והם מבינים ששפת הסטטוס והרכוש שהם מכירים הפסיקה לעבוד".
"במובן מסוים כן, כי בסופו של דבר זה שהוא לא גויס ללגיון עשה לו רק טוב. אחרי שהבית נהרס והוא אומר אמת, הם מצליחים בפעם הראשונה בחיים להסתכל אחד לשני בעיניים. יש את כל הרומנים ההיסטוריים, שהפכו לסרטי פעולה, על הגבר הלא מתקשר, שיוצא החוצה לחוות את העולם. רב, נלחם, אבל גבריות אמיתית (ונשיות אמיתית) משמעה להישאר ולבחור בזוגיות כל יום מחדש".
זעמו הגדול של פיליפ הוץ, מאת: מאקס פריש, תרגום: שמעון לוי, עיבוד ובימוי: איה קפלן, מוזיקה: טל בלכרוביץ, עיצוב תלבושות ותפאורה: רוני כרמל, עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין, תיאטרון הסימטה, סמטת מזל דגים 8, יפו העתיקה, 13, 14 ו-17 בינואר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם