אייפמן מרסק את השחף של צ'כוב
הפרשנות שהעניקה להקתו של בוריס אייפמן למחזהו הקלאסי של צ'כוב היא מעניינת, אבל לא נותר בה הרבה מצ'כוב. ובכל זאת, אייפמן הוא אשף של במה, והוא מזקק רעיונות גדולים באמצעות תנופה וירטואוזית ופעלולי תאורה מרשימים
השחף, בוריס אייפמן צילום: יח''צ
דווקא הערכים שנזקפים לזכותו של אייפמן, עומדים לו כאן למכשול. אייפמן הוא אשף של במה, אמצעים חזותיים ותפיסה בסיסית של במאי, לא פחות מזו של כוריאוגרף. לא במקרה הוא שותף ליצירת התאורה שעושה כאן נפלאות.
אך מה לצ'כוב ולכל העושר החזותי הזה? מה לצ'כוב ולכל התנופה הווירטואוזית הזאת? צ'כוב הוא אמן של דקויות, של אהבות מוחמצות ומתוסכלות, של יחסי אנוש מרוסקים. אלה חומרים שלא ממש אפשר לרקוד אותם.
אייפמן מנסה לזקק את הרעיונות הגדולים העולים מ"השחף", בעיקר המאבקים על הבמה
ועל יצירה אמנותית. זה נפלא. אבל אין זה מספיק לערב מלא. ואמנם היצירה ממצה את עצמה בחלקה הראשון, בעוד שבחלקה השני היא קצת דורכת במקום.
אייפמן משקיע מאמץ יצירתי רב בהפעלת התנועה של חלקי התפאורה, העולים ויורדים בכל כמה דקות, אך החלל הבימתי אינו משתנה בעקבות החילופים האלה. ולכן בחלק השני שאין בו כמעט התפתחות, עוברת תשומת הלב העיקרית להברקות של פעלולי התאורה.
גם המוזיקה של רחמנינוב אינה מקלה את המתרחש, שכן יש הבדל בין יצירת מחול שבה רוקדים על פי מוזיקה שנכתבה למטרה זו, לבין יצירת מחול שקטעי המוזיקה שלה "מותאמים" לצרכיה. אין כבוריס אייפמן לדעת שקשה מאוד לרקוד רעיונות מופשטים באמצעות תנועה וירטואוזית, פעלולי תאורה ורקדנים נפלאים. וזאת, בלי לדבר על צ'כוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם