ביג בן: מ"הישרדות" ועד מזגני טורנדו
בלי נסרין, "הישרדות" לא מעניינת יותר, מצד שני בשבקין הוא טיפוס בובליליסטי ראוי. וגם: הפרסומת המעצבנת של מזגני טורנדו, ערד ניר עם יציאה לא נכונה ותודה לד"ר יצחק נוי
היה קצת יותר מדי לא לעניין כשערד ניר, עורך חדשות החוץ בערוץ 2 ושדרן שמאלני מוטה, סקר את התגובות בעולם על מבצע "עופרת יצוקה", והציע בלעג ובקריצה לא לייחס יותר מדי חשיבות לתמיכתו של ג'ורג' בוש, כי הוא נשיא כושל בשלהי כהונתו כידוע. האומנם?
ומתי בדיוק מתקיימת המלחמה אם לא "בשלהי כהונתו",
איזה טיפוס בשבקין, אה? קצין מג"ב לבן, שרירן, שונא ערבים (וגם מחקה אותם להפליא, צריך להודות), זבל לבן, ממש כמו שבובליל היה זבל שחור (סתם, סתם). ובכל זאת, גורף רייטינג.
אין מה לעשות. וכמו בובליל, עם שתי אותיות בי"ת ואחת יו"ד. ממש שפת הבי"ת. אבאניבי בובליל. אבאניבי בשבקין. ואל תגידו לי שזה נחות. שום תיאטרון לא היה יכול להמציא דמות אותנטית כל כך.
ואגב, גם אצל שקספיר מופיעים טיפוסים מהתחתית (שיילוק, כבר אמרנו?), אבל הם אלה שעושים את המחזה.
ואגב, האם מותר לגבר עז כמו בשבקין לקרב חוד להב פגיון לצווארה של בתולת ים ענוגה ובלונדינית ולתבוע ממנה להצביע נגד הערבייה? כי לדעתי זה פלילי בשלושה היבטים: זו גם תקיפה, זה גם איום וזו גם גזענות. בשבקין, תיזהר! (מצד שני, את האמירה שייחסתי לו כאן בשבוע שעבר על שנאת ערבים שחונך עליה בצבא - אמר איתי, יוצא השייטת שלידו, לא הוא. לבשבקין היו אמירות אנטי-ערבית אחרות).
בעצם עכשיו, אחרי שהעיפו את נסרין, שייחנקו עם "הישרדות". יופי שהרייטינג נמוך. תישארו אתם עם בשבקין, גל ואפרת. אני בחוץ.
מה אפשר לעשות כדי להפסיק את הפרסומות האינסופיות למזגני טור-נ-דו? התאבדות יכולה להשפיע על מישהו? וכמה פעמים ביום מותר לשדר פרסומת גרועה אחת? כמה אפשר לטרטר לנו את הנפש? ואגב פרסומות: מה זה האיבר הענקי הזה בפרסומת לתחתוני מאצ'תונים? זה אמיתי, או שמדובר בהטרדה מינית? לדחוף לנו זין כזה לפרצוף? והאם זה מותר לפי כללי הרשות השנייה? אבל יש גם פרסומות נפלאות, כמובן.
יצירות אמנות משובחות לכל דבר: כזו היא למשל הפרסומת עם איציק כהן המופלא ההולך בשוק ("9.90 קאלק. פתח דיוטי פרי" - על מחיר העגבניות) או זו עם יעל פוליאקוב סטייל "הסופרנוס" ומישהו שרוצה לפרוש מהמשפחה כדי להגן על העצים. אתם זוכרים, כמובן. וצוחקים איתי, כמובן. ברגע זה ממש.
הערוץ הכי פופולרי בטלוויזיה שלי לפני הצהריים ואחרי הצהריים הוא ערוץ הרדיו (בדרך כלל קול ישראל, רשת ב'), והשעה הכי אהובה היא "השעה הבינלאומית" (שלוש אחה"צ), בדרך כלל בהנחיייתו של ד"ר יצחק נוי הוותיק, המשכיל והמצוין, שפרש עכשיו לגמלאות.
רציתי להגיד לו תודה על כמה שנות האזנה לחדשות ולפרשנויות בינלאומיות אינטליגנטיות תמיד ותוססות תמיד (הנה, גם אורן נהרי מגיש את זה עכשיו, והוא לא פחות אינטליגנטי, אבל הרבה פחות תוסס). ובכלל , תודה לרדיו על המוני שדרנים ושדרניות בלתי רגילים בטיבם. כמה טוב שאפשר לעבור בזפזופ מערוצים 2 ו-10 לערוץ 305.
די אפשר להתייאש מן הספרות, מן הספרות בכלל, או ליתר דיוק מן המקום שאליו התגלגלה, כשקוראים את שני הספרים המצליחים האלה שתורגמו עכשיו לעברית. האחד הוא הספר בעל השם המבטיח והמגניב לכאורה "המאהבת של ברכט" של ז'אק-פייר אמט (הספריה לעם, עם עובד, תרגום: תהילה מישור), זוכה פרק גונקור, והשני הוא "הריקוד של סוניה" של ויקטוריה היסלופ (ידיעות ספרים, תרגום: שרון פרמינגר), שכבר הספיק לטפס גם לפסגת רבי המכר שלנו (כפי שקרה גם לרב המכר הקודם והידוע שלה, "האי של סופיה").
הייאוש מונח בשילוב בין הגריעות המבחילה מעט (במקרה של הספר על ברכט) לבין היוקרה האינטלקטואלית שזכה לה, ולחלופין בין הבינוניות הקלישאתית (במקרה של הבסטסלר החדש של היסלופ) לבין המכירות הסוחפות שלה. ואתה קורא ואומר לעצמך: אם זה מה שמצליח היום אצל קוראי הספרות (וקוראותיה) או אצל ועדות השיפוט והמבקרים למיניהם, מה יש לנו לחפש בספרות, שהפכה למקום די לא אינטליגנטי ודי לא אמיתי?
אמט מציע לנו ביוגרפיה מפוברקת על חייו של ברכט בגרמניה המזרחית (כלומר, עלילה בדיונית המבוססת על כמה עובדות אמת בסיסיות, אותו שילוב מתועב בין בדיון לדוקומנטציה), ואילו היסלופ מציעה לקוראותיה (כי ברור לגמרי שרק נשים יקראו את הספר הזה) סיפור עלילה דשן, קריא, ממוסחר, בנוסח "מועדון הספר הטוב", על אישה שנמלטה לחופשה קצרה בגרנדה הספרדית החמה מתוך נישואיה המעיקים בבריטניה הקרה, ועלתה שם על איזשהו סיפור סוער מימי מלחמת האזרחים בספרד. ממש בנוסח הסיפור בתוך סיפור האהוב כל כך על הסופרות הישראליות. לקוראות שרוצות את הרומנים שלהן ברוטב היסטורי.
אצל היסלופ מדובר למעשה בצירוף של רומנטיקה קיטשית ופמיניזם אנטי גברי, עם משפטים שנועדו לפתות מצד אחד את קוראותיה הבורגניות ("בחג האהבה לא הסתפק בשליחת זר ורדים אדומים אלא גדש את דירתה הקטנה שבסטריטהם בעשרים זרים כאלה" - ואז היא נענתה לו, כמובן), ומצד שני, לפרנס את שנאת הגברים שלהן, המתבטאת למשל במשפטים שהגיבורה מחליפה עם חברתה למסע, השואלת אותה: "אז מה שלום הבעל הזקן והמאובן שלך?", וסוניה שלנו עונה: "מאובן מתמיד". אתם מבינים? תחילה היא התפתתה למחוות זרי הפרחים שלו ול"טבעת היהלום שני קראט בקרקעית כוס השמפניה שלה", וביום נישואיה איתו אפילו "קרנה מאושר", ואחר כך היא מתלוננת על "הזקן המאובן" שלה. פוסטמה.
ז'אק-פייר אמט הצרפתי, לעומת זאת, כמו כמעט כל סופר צרפתי חדש אחר שקראתי בשנים האחרונות, גדוש במלאכותיות ובניפוח ובזיוף. הכול כאילו אמיתי (כי הסיפור על ברכט שמרגלת סמויה מטעם שלטונות גרמניה המזרחית נשלחה לפתות אותו מבוסס כנראה על עובדות היסטוריות), אבל כל השאר הוא בדיון מגונה ומשמים, כגון אותה אגדת עם גרמנית המסופרת כאן כביכול מבעד לזיכרונו של ברכט, על משרתת ש"רוח רפאים חברתי התיישב על ידה מול האח", והורה לה לרדת למרתף, "ושם בתוך חבית פתוחה ראתה ילד מת מתבוסס בדמו. ואומנם שנים רבות קודם לכן ילדה המשרתת בן בסתר, שחטה אותו והחביאה אותו בחבית". מה זה כל השטויות המזוויעות האלה ואיך זה קשור לברכט?
וכמה נחות האופן שבו מתאר אמט את ברכט כמי ש"רצה לקנות גרזן כדי לרוצץ את הראשים הרכים שמנהלים את הבימות החשובות בברלין". זה הראש של ברכט הגאוני והאנושי? לרוצץ בגרזן כל מיני ראשים רכים?! אמט התבלבל כנראה בין ברכט לבין מקי סכינאי. כדאי שישתמש בכספי פרס גונקור כדי ללכת לפסיכולוג טוב.
אוּלַי אַחְרֵי הַכֹּל תַּגִּיעַ לַשָּׁמַיִם/ אוּלַי אַחְרֵי הַכֹּל תִּשְׂמַח מֵהַחַיִּים/ תֹּאמַר תּוֹדָה וְתַהֲפֹךְ פִּתְאֹם לְמַיִם/ וְתִצְטָרֵף לְיָם הָרַחֲמִים
איזו תפיסה נפלאה של המוות ואיזה חרוזים נפלאים בשיר של קובי אפללו. זמר, לא משורר תיקני (ששר,למשל, בטבעיות את המילה "אחרי" עם שווא בחי"ת ולא "כמו שצריך", עם חטף פתח, ונוהג בעילגות עברית מסוימת גם עם ה"תשמח מהחיים" שלו).
אני נזכר בשורות המוות המפויסות של קהלת: "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה". טוב שיש עוד שירת פזמון שמשמרת את החרוז ואת הרוחניות באופן הכי טבעי והכי לא ליטראטי.
נא להמתין לטעינת התגובות
