ירושלים, הנה אני בא
תלמידי החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב קוטפים באחרונה יותר ויותר פרסים בינלאומיים. האם ההגמוניה המוחלטת של סם שפיגל נמצאת בסכנה?
דרכים צילום: יח''צ
כל אחד מהשלושה צירף את הפרס למדף הולך וגדל. דרייפוס זכתה במקום השני בתחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל קאן; פרודובסקי עוטר בציון לשבח בפסטיבל ונציה; וגלר נכנס לרשימת חמשת המועמדים הסופיים בתחרות סרטי הסטודנטים באוסקר.
במשך תקופה ארוכה נדמה היה כי החוג התל אביבי עומד בצלו של המוסד הירושלמי המפואר סם שפיגל. אך הרצף הנוכחי של אוניברסיטת תל אביב, בתוספת סרטים נוספים שזוכים להערכה בינלאומית - כמו "פנחס" של פיני טבגר ו"פיתיון" של מיכל ויניק - מסמן שהאוניברסיטה חוזרת לעניינים.
צפייה מרוכזת בשלושת הזוכים מלמדת על עשייה קולנועית אישית ובוגרת, ועל התפתחות מרשימה משנה לשנה. "ביקור חולים" של דרייפוס משיב צעירה (טלי שרון) מחופשתה בהודו אל מיטת חוליה של סבתה. זוהי דרמה קאמרית, שכמעט ואינה חורגת מגבולות חדרה של הסבתא בבית החולים, וטווה באטיות את הקשרים במשולש הדורות הנשי.
הסבתא, שהפכה כמעט בן רגע מאשת משפחה אהובה לאדם צעקני ואלים, מותחת עד לקצה לא רק את אהבתן של בנות המשפחה אליה, אלא גם זו אל זו. הידרדרותה
המהירה אל חוסר אונים בלתי נסבל מתייצבת כתמרור אזהרה בפני הבת, ומעניקה לה נקודת מבט מחודשת על המתח הבלתי נמנע שעומד בין הורים למתבגרים.
"לילה אפל" הולך אל מקור השראה בולט אחר בקולנוע הישראלי: הצבא. שלושה חיילים נקלעים למארב ליד כפר פלסטיני. אחד החיילים נהרג, ושני חבריו נמלטים אל אחד הבתים בכפר. הם משתלטים על הבית, שבו מתגוררים גבר ואשתו ההרה. בעודם ממתינים לחילוץ, מופתעים הזוג הישראלי והזוג הפלסטיני לגלות את השפה המשותפת המחברת ביניהם. רמז - זו לא עברית.
כמו דרייפוס, גם פרודובסקי מצליח ליצור דרמה קאמרית, שמצליחה בתבונה לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לממדים אנושיים, בלי ללקות בפשטנות או לגלוש לקיטש. "שפה משותפת" הופכת ב"לילה אפל" מביטוי המלמד על רצון לגשר על פערים תרבותיים לכלי מעשי ומרכזי בעלילה.
אבל בעוד ש"ביקור חולים" ו"לילה אפל" הם סרטי סטודנטים מעניינים, "דרכים" הוא כבר קפיצת מדרגה משמעותית. הסרט מלווה בלדר סמים בן 13 ברחובות הקשים והאלימים של לוד. הוא מציג סיפור אקשן מהודק וקצבי, מצולם מצוין וערוך נפלא, שנראה כמו שילוב מקומי בין "פרש" ל"עיר האלוהים" עם נגיעות של קולנוע הפשע האמריקני.
ב-22 דקות מצליח גלר לעצב דמויות מלאות ומסקרנות, סיפור קוהרנטי ומעניין ודרמה תזזיתית. ב"דרכים" יש מספיק חומר, ובידיים של גלר וצוותו יש מספיק כישרון, כדי ש"דרכים" יתפח לסרט באורך מלא. תהיה זו זריקת אדרנלין מעודדת בגופו המונוליתי של הקולנוע הישראלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
