ראשי » תרבות » טלוויזיה

שירת הבירבור: על הפטפטת הטלוויזיונית

אולפני החדשות הפכו בימים האחרונים לאקורדיון אינסופי של ברברת, שבו קצב ההתרחשויות בשטח לא בא לידי ביטוי. יש מעט חדשות, אבל הפרצופים על המסך מתחלפים ומהגגים, לפעמים זה גובל בתמהוני

אחד עשר יום לאחר פתיחת הלחימה מראה זפזופ בין הערוצים שהשדרים בשטח והפרשנים באולפן בצרות. עדיין לא נולד כאן מנהל התוכניות הגאון שיידע לנווט בים הסוער הזה ולייצר מסגרת שידורים סבירה לימים האלה, כזאת שלא מפילה עלינו את התקרה (אפשר להתענג על ביקיני ב"הישרדות" בעת שטומנים את הלוחמים?).

וכיוון שכך, הפכו אולפני החדשות לאקורדיון אינסופי של ברברת, שבו קצב ההתרחשויות בשטח לא בא לידי ביטוי בגלל החלטת דובר צה"ל לעשות סוף ל"ריאליטי המלחמה" הזה, ולמנוע מהמצלמות לצרוב את התודעה בטרם התרחשה ההוויה.

מה לעשות שהמציאות החדשה מכתיבה מעט חדשות, כשרק הפרצופים באולפן מתחלפים (וגם זה כבר לא כל כך, כי הערוצים מקצצים בשכר הטאלנטים‭.(‬ בתוך עמנו אנחנו יושבים, וידוע שרק לפני שנתיים, כשכמעט הכל שודר, עמישראל, בעיקר מי שלא היה בטווח טילי החיזבאללה, ישב מרותק למסך כאילו מדובר במרתון סרטי צ'אק נוריס.

הסיטואציה יצרה ניכור וחשפה את זילותה של המלחמה. העדר המצלמות עכשיו מכניס את תודעת המלחמה לפרופורציה הנכונה: מדובר בעסק כבד, וכך ראוי שינהגו בו. בלי יום שידורים חסר תוחלת, בלי SMS מהשטח. סוף סוף מתייחסים פה ללחימה ברצינות.

אין שני הפכים גדולים יותר מאהוד ברק וחיים רמון. יש שראו בחיימק'ה פוטנציאל לראש ממשלה. כריזמטי, נאה, בעל כושר ביטוי מזהיר. לברק, לעומתו, אין המעלות הללו, אבל לצדו עמד אתוס "החייל מספר 1".

ההתנגחויות הטלוויזיוניות ביניהם קיבלו מזמן ממד אישי, לא ענייני. בעוד שאת אישיותו של ברק פרסו ללא הרדמה על שולחן הניתוחים, רמון, נער השעשועים של התקשורת, זוכה לעצימת עין למרות הנוהג שלו לחפף בפינות בכל צומת דרכים חשוב שעבר (חוק הבריאות, וסיפור הנשיקה ההיא בפתח מלחמת לבנון).

יש תחושה שכל עוד יש מבוגר אחראי במשרד הביטחון, אף אחד לא עושה רעש מהחלטת רמון להימנע בהצבעה על הכניסה הקרקעית, כמחאה על כך שדעתו על הצורך במחיקת שלטון החמאס לא התקבלה. איך נמחק את חמאס? את זה נשאיר

לברק וחייליו.

מרב מיכאלי קבעה בטור דעה אצל שלח ודרוקר כי אצלנו "עד שאתה לא הורג, אתה לא מנהיג". מיכאלי כיוונה למנהיגי המערב והגדילה לעשות עם ברק, כשאמרה שמכיוון שבמדינות דמוקרטיות "אתה לא יכול להרוג במדינה שלך, אז אתה הורג מחוץ למדינה".

מיכאלי הייתה פעם בת זוגו של העיתונאי גדעון לוי, אבל מה שמותר לו, עיתונאי בעל אג'נדה מצליפה שיוצא כמעט בכל יום עם צלם צמוד כדי לכתוב על סבל הכיבוש, לא נשמע אמין מפיה של הפיינשמקערית שהתנהלותה משדרת פרובוקציה לשמה.

בגלל דוברים כמותה מצליח השמאל להידחק לתהומות התמהונות. בחמאס, שכמו אחמדיניג'אד ונסראללה מחזיקים באג'נדה נאצית שמבקשת למחוק את הישות היהודית, ראו את מיכאלי והגיעו למסקנה שהיהודים באמת השתגעו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...