מדף הספרים של צביקה עמית
לאודי ברגמן היו כל הסיבות להיות מרוצה: אישה בעלת קריירה, שני ילדים, בית ועבודה, עד שיום אחד הכל התנפץ. ספרו של צביקה עמית "אישה נשואה" רואה אור בימים אלה בהוצאת מסדה. עמית, יו"ר ועדת העבודה של איגוד לשכות המסחר וחבר הוועד הפועל של מכון התקנים הישראלי, מספר על אהבות ספרותיות
בעקבות מות הוריו, כשהוא בן עשר הוכתר מתיא למלך. מתיא מגלה שלהיות מלך זה לא פשוט כפי שזה נדמה. לא מספיק לתת פקודות ולצפות שהכל יעשה כרצונך, צריך גם להבין את הצרכים של בני עמך ולהתמודד, אלה שמנסים להכשיל אותך, בצד מסורות ודעות קדומות.
כשקראתי את הספר לראשונה, בכיתה ו' או ז', סיפורו המרגש של הילד שהיה למלך הקסים אותי, והושפעתי מאהבת האדם והערכים ההומניים שהספר מלא בהם. מאוחר יותר למדתי על מחברו, הפילוסוף והמחנך, יאנוש קורצ'ק, שניהל את בית היתומים היהודי בגטו וורשה, בעת הכיבוש הנאצי, סירב להציל את עצמו וצעד עם תלמידיו למחנה המוות בטרבלינקה.
בבית היתומים היו הילדים שותפים לניהול. החלטות נתקבלו בפרלמנט הילדים וחילוקי דעות יושבו בבית המשפט אותו הקימו. קורצ'אק מעלה באמצעות סיפורו של הילד-מלך את תפיסת עולמו שבבסיסה כבוד ואהבה לילדים, שמעניקה להם חופש ביטוי, זכויות לניהול עצמי, אך גם אחריות. בעבר היו מוסדות חינוך, בעיקר בקיבוצים שניסו לאמץ משנה חינוכית זו. כיום גישה זו נעלמה כמעט לגמרי וחבל.
על העיוורון - ז'וזה סאראמאגו
המחשבה על סדרי החברה והשלטון, מובילה אותי לספרו של הסופר הפורטוגלי, ז'וזה סאראמאגו. הספר מספר על "מגיפת עיוורון" ההופכת אנשים לעיוורים, תוך זמן קצר וללא סיבה נראית לעין. עם החמרת המגיפה, מכריזים השלטונות על מצב חירום ומעבירים את העיוורים להסגר, בבית משוגעים נטוש בתנאים תברואתיים ופיזיים קשים.
סאראמאגו מספר על העיוורון שלנו. על מה שקורה לנו, אנשים רגילים ונורמטיביים, כאשר אנו מוצאים את עצמנו במציאות אחרת, בלתי מוכרת ומפחידה-מפחידה. לתפיסתי, זוהי אלגוריה לשבריריות של אורח החיים שלנו ולקלות שבה הוא יכול להתערער, בהשתנות הנסיבות.
מחשבה זו, על הפגיעות והקלות שבה ניתן לזעזע את כל מוסכמות החיים, מלווה אותי זמן רב ואף העליתי אותה בספרי הקודם "קוד כחול" לגבי פגיעותה של הדמוקרטיה בישראל. שם מתואר תסריט אפשרי שבו בעקבות החלטה על פינוי "השטחים", מתעורר מרד מסגרתו נתפס השלטון על תנועות הימין והמתנחלים וישראל הופכת, לתיאוקרטיה דיקטטורית.
היטלר - איאן קרשו
השאלה כיצד יכולה חברה נורמטיבית לשנות את פניה ולהפוך ולבצע את החמורים שבפשעים, מלווה אותי עשרות שנים, כמעט מאז למדתי לראשונה על השואה ועל התהליך שבו הפכה ארצם של גתה ושילר למולדת הנאציזם.
היטלר, ספרו של ההיסטוריון הבריטי, סר איאן קרשו, הוא אחד המקומות בהם ניסיתי למצוא את התשובה לשאלה הזו. בספרו המונומנטאלי, הכולל שני כרכים ובהם 1698 עמודים, מתאר קרשו את עלייתה של המפלגה הנאצית, את השתלטותה על גרמניה והפיכתה של זו למדינה שהטילה טרור ואימה על העולם כולו.
יש בספר הרבה תובנות משמעותיות. אחת מהן היא זו המתארת את האדישות בגרמניה לגורלם של היהודים. אמנם השלטון הנאצי ניהל מסעות תעמולה כדי להגביר את האנטישמיות ליהודים, אך האווירה הכללית, הייתה של אדישות לגורלם של היהודים, ו"הדרך לאושוויץ הייתה רצופה באדישות, ולא בשנאה."
קרשו מתאר איך אדישות, אי הבנה של תהליכים וזלזול בכוחו של היטלר ומפלגתו, הביאו את הכוחות המתונים בגרמניה למסור בידיו את השלטון ואף לחוקק עבורו חוק מיוחד "חוק ההסמכה", שנתן בידיו סמכויות דיקטטוריות. והשאלה שלא מרפה ממני היא האם תהליך כזה יכול לקרות שוב? האם הוא יכול לקרות שוב, והאם הוא יכול לקרות גם אצלנו?
יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת - ריצ'רד דוקינס
ספרו מעורר המחלוקת של ריצ'רד דוקינס מתמודד עם חלק גדול מהאמיתות האקסיומטיות ומערער לחלוטין חלק גדול מן המוסכמות שעל פיהם אנו חיים. זהו ספר קשה גם לאנשים שאינם דתיים, שכן הוא מציב שאלות לא רק לגבי בריאת העולם וקיומו של האל, אלא גם לגבי, הערך ההומאני האבסולוטי שאנחנו מייחסים לתנ"ך. זאת על ידי הדגשת ערכים שמופיעים בספר הספרים ואינם קבילים בשום חברה מודרנית.
דוקינס ניגש למה שהוא מכנה "ההשערה בדבר קיומו של האלוהים" כאל היפותזה מדעית לכל דבר והוא מעמיד אותה לניתוח באותה מידה של ספקנות כמו כל היפותזה אחרת ומסקנתו היא שמאחר ולא ניתן להוכיח השערה זו בשום כלי מדעי אין שום סיבה לקבל אותה ולחיות לפיה.
לגישתו של דונקיס קיומן של דתות הוא הבסיס העיקרי לאלימות. עולם ללא דת, לשיטתו, הוא עולם ללא מסעי צלב, ללא אינקוויזיציה, ללא ציד מכשפות, בלי העלאה על המוקד, בלי הטאליבן ובלי סכסוכי דת שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אחד מהם. ספרו של דוקינס מקומם רבים, גם בציבוריות הישראלית, אבל השאלות שהוא מעורר, ראוי שכל אדם נבון ינסה להתמודד איתן.
אני הרובוט - אייזיק אסימוב
אייזיק אסימוב, מהנודעים בסופרי המדע הבדיוני, כתב ימי חייו מאות ספרים, שעשרות מתוכם תורגמו לעברית. קשה מאד לבחור בספר אחד מועדף מתוכם. תחילה שקלתי תחילה לבחור ב"מוסד" שהוא בעצם סדרה בת שבעה ספרים, שנכתבה בשנות השישים וזכתה ב"פרס הוגו" כסדרה הטובה ביותר בתולדות המדע הבדיוני, אולם בסופו של דבר החלטתי לבחור ב"אני הרובוט", שהוא מספריו המוקדמים ביותר של אסימוב.
יש מי שמגדירים את יצירתו של אסימוב כהיסטוריה עתידית של כדור הארץ. "אני הרובוט" מתאר את ההיסטוריה העתידית הקרובה, בעוד כמה אלפי שנים, כאשר רובוטים דמויי אדם, ישרתו את המין האנושי וכמעט יהפכו לחלק ממנו.
בבסיס
כל הסיפורים סובבים סביב שלושת חוקים אלה, בשאלה האם ניתן לעקוף אותם, בפרשנויות השונות שהרובוטים יכולים לתת להן ובקונפליקטים שאליהם הם נקלעים בניסיון לציית להן. אני זוכר כיצד ניסיתי כקוראה להעלות בדמיוני מצבים שבהם שלושת החוקים האלה לא יוכלו למנוע התנגשות בין בני אדם לרובוטים. לא הצלחתי למצוא.
כמעיין המתגבר - איאן ראנד
אני מכיר מעט מאד אנשים שקראו בצעירותם את ספרה של הפילוסופית והסופרת היהודייה ולא שאפו להיות כמו פיטר רואק, גיבורו של הספר, או דומיניק פרנקון, אהובתו. רואק הוא אדריכל, המסרב להתפשר עם הקו המקובל באותה תקופה של בניית בניינים מודרניים בסגנון קלאסי דמויי מקדש יווני, ומנסה לעצב מבנים, התואמים את החומרים החדשנים המשמשים בבנייה. גישתו זוכה לבוז, הוא מתקשה לקבל עבודות ונאלץ לעבוד כפועל במחצבה.
דמותו של רואק היא של אדם הנאמן לעצמו ועל אף הקשיים שהחברה מציבה בפניו הוא דבק בערכים שקבע לעצמו. הספר המבטא את התיאוריות הפילוסופיות של ראנד הדוגלת בחירות הפרט ובחשיבה עצמאית. תיאוריות אלו, שפותחו על ידה כמשקל נגד לקומוניזם נגדו נאבקה כל חייה, לשנויות במחלוקת ,"אנטי חברתיות" ומובילות הקו של הקפיטאליזם הדורסני.
הפירוש שאני מעדיף, הוא זה הנותנת ערך עליון לפרט והרואה בפרט הממצה את יכולותיו כמכשיר האולטימטיבי ליצירת רווחה כוללת. אני חושב שראוי לזכור רעיון זה דווקא כיום, כשיש כאלה הרואים במשבר הכלכלי העולמי את כישלונו של הקפיטליזם.
אהבה בימי כולרה - גבריאל גרסיה מארקס
זהו סיפור אהבה של גבר שאהובתו זנחה אותו כשהיה בן עשרים ושתיים, אך הוא מעולם, במשך למעלה מחמישים שנה, לא הפסיק לאהוב אותה אפילו לא ליום אחד. לעת זקנה הם נפגשו ומימשו את אהבתם.
מארקס מציג את הפער בין החלום למציאות, בין הנעורים לזקנה, אולם בסופו של דבר האהבה מתממשת ואולי זה יופיו של הספר וערכו, בהצגת הפנים האחרות של האהבה. לא רק אהבת נעורים, פורצת מתלהטת, אלה מסירות נמשכת לאורך זמן, מימוש של רגע לפני הקמילה, כשהגוף אינו יפה כל כך וגם הנפש זקנה, עייפה וכאובה ממה שעבר עליה. כך או אחרת, הספר מוכיח שגם כשהאהבה אינה מתקבלת על הדעת, יש לה כוח אדיר.
הלם העתיד - אלווין טופלר
ספרו של אלווין טופלר פורסם ב-1970 בעולם בו משלו הביטלס ואלוויס, איש לא שמע עדיין על מחשב, ושיחת טלפון בינלאומי, הייתה כרוכה בהזמנה מראש של מספר שעות. "הלם העתיד" והספר שיצא מספר שנים אחריו "הגל השלישי" ניסו לחזות את פני העתיד, והיום, כשהעתיד כבר כאן, מדהים לראות עד כמה הרחיק טופלר לראות.
אמנם איש לא יכול היה לחזות אז את קיומו של מחשב אישי בכל בית ובחברות מפותחות כמעט לכל ילד, אבל כבר אז חזה טופלר, את מהפכת המידע ואת ערכו של הידע כמאיץ קידמה. לאחר שני הגלים הראשונים שעברה ההתפתחות האנושית - החקלאי והתעשייתי - צפה טופלר את קיצו של העידן התעשייתי והחלפתו בחברה שיצירת העושר שבה מבוססת על ניצול ידע.
אני זוכר כמה התרשמתי מספריו של טופלר כאשר יצאו לאור וכמה הם השפיעו על חשיבתי, לקראת כתיבת קטע זה, הוצאתי את הספרים ממדף גבוה בספריה ועיינתי בהם שוב. מדהים עד כמה הם עדיין רלבנטיים. כנראה שאקרא אותם שוב.
1984- ג'ורג אורוול
ג'ורג אורוול כתב את 1984 בשנת 1948. השנה שהוא תיאר אז נראתה רחוקה דיה, תקופה קודרת שבה מתקיים משטר טוטליטארי קיצוני, המנוהל ומפוקח על-ידי המפלגה באמצעים של שליטה פיזית ומנטאלית. הביטוי "האח הגדול", שמשמעותו מצב בו הפרט מפוקח על ידי השלטונות, המנטרים את כל צעדיו, הוטבע על-ידי אורוול ולא על-ידי צוות ההפקה של ערוץ 2.
מקובל לראות בספר כתב ביקורת על המשטר הקומוניסטי והמשך לספרו הקודם של אורוול
"חוות החיות". ואכן, פרטים רבים בספר מהווים תיאור ריאלי מדויק למדי של חיי היומיום בברית המועצות בשנת 1948, לרבות תופעות של חיפוש אויבים נסתרים ועידוד ילדים להלשין על הוריהם על "פשעים כנגד המפלגה.
למרות קריסתה של ברית המועצות, הספר לא התיישן. יש בו אמירה אנושית אוניברסלית, שהיא בעלת משמעות גם כיום, לא רק מול תופעות של פונדמנטליזם מוסלמי, אלא גם מול נטייה הקיימת היום לנצל את כוחו המתגבר של המחשוב, כדי ליצור מאגרי נתונים שיצפו את התנהגותנו ויחזו את מחשבותינו.
שלוש סיסמאותיה של המפלגה, המתמצתים את עקרונות ה"סוצאנג" שהוא התורה השלטת, במדינה האורווליאנית הן:מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח. משום מה נראות לי סיסמאות אלה מוכרות ונדמה שיש בישראל יותר ממפלגה אחת שהייתה מוכנה לאמץ לעצמה אחת או יותר מן הסיסמאות האלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
