קסטנר לאמריקאים מתחילים
ההשג הכי גדול של הבמאית גיילן רוס, שבחרה לעסוק בדמותו ובחיסולו של ישראל קסטנר, הוא בראיון ששילבה בסרט עם משפחתו ועם זאב אקשטיין, שהורשע ברציחתו. הבעיה מתעוררת כשרוס לא חוטפת את הסיפור של אקשטיין ויוצרת ממנו קו עלילה מקביל
להרוג את קסטנר צילום: יח''צ
המשא ומתן הזה הניב, בין השאר, אישור שניתן לקסטנר להעמיס כ-1700 יהודים על קרונותיה של רכבת הצלה, שהתגלגלה עד שוויץ הניטרלית, בעוד רכבות אחרות, דחוסות ביתרת יהודי הונגריה, נעו ללא הפסקה אל עבר כבשני אושוויץ.
המשך הפרשה הטעונה התחולל בשנת 1954, כשקסטנר, דובר משרד המסחר והתעשייה הישראלי, הואשם בפומבי בשיתוף פעולה עם הנאצים, ותבע את עלבונו בבית משפט. שלוש שנים אחר כך חוסל האיש ברחוב תל אביבי בכדורי אקדחו של איש מחתרת ימין קיצונית.
כמה שנים לאחר מכן, במהלך משפטו של אייכמן בירושלים, שבו ועסקו באישיותו של קסטנר, ודומה שרוח הרפאים הזו מעולם לא נטשה את הזירה. ולראיה, הסדרה הטלוויזיונית של אורי ברבש ומוטי לרנר ששודרה בערוץ 1 בשנת 1994.
כעת הגיע תורה של האמריקאית גיילן רוס, שנופלת בששון וברעש גדול על הסיפור, כאילו הוא מעולם לא נדון בישראל וברחבי העולם היהודי. גישה ילדותית זו הורסת למעשה את מחצית השעה הפותחת של סרט התעודה הארוך הזה (129 דקות), שרוס הכינה לעיניים אמריקאיות.
במהלך האוברטורה המיותרת הזו, המומה הבמאית מהעובדה שהיא וחוג מכריה באמריקה מעולם לא שמעו על קסטנר ועל מעשיו. במקום להאשים את עצמה בנבערות, רוס יוצאת חמושה במצלמה לתחקר את הסיבות למחדל, ועושה זאת באופן הפרימיטיבי ביותר - באמצעות משאלי רחוב אקראיים.
אך לבד ממעידות חסרות טעם אלה, מצליחה רוס להרים גם סרט שחלקים רבים ממנו מעניינים ביותר. במרכזו הציבה הבמאית את בנות משפחת מיכאלי, ובראשן את סוזי, בתו של קסטנר, וכן את נכדותיו, וביניהן הסלב מרב מיכאלי.
תהא אשר תהא הדעה על המוצר הפילמאי שיצא מתחת לידיה של רוס. על עובדה בסיסית אחת אין להתווכח - ההישג העיתונאי שלה בעצם איתורו ודיבובו של זאב אקשטיין, מי שהורשע ברצח קסטנר. נכון הוא שדבר קיומו של אקשטיין אינו בבחינת סוד כמוס, הוא רואיין בשעתו לעיתון "חדשות". אך הצבתו מול מצלמה הנה הישג שכל דוקומנטריסט היה שמח להתהדר בו.
דווקא בהישג הזה נעוץ גם כישלונו של הסרט. אקשטיין, המאשר כי אקדחו הוא שירה שלושה כדורים על קסטנר, טוען בעקשנות כי במקביל ליריותיו נשמעה עוד ירייה רועמת, והיא זו שקטלה את המנוח. אקשטיין מפריח לאוויר את ההשערה שהיו אלה אנשי השב"כ, או בלשון הימים ההם השין בית, שביצעו את החיסול, ואילו הוא היה שם סתם כדחליל שנועד להטעיה.
טענת אקשטיין שייכת לאותו סוג ספקולטיבי שהושמע בעבר במקרים של מתנקשים כמו לי אוסוולד או יגאל עמיר. המפתיע הוא שרוס אינה טורחת לאמת או לסתור את סיפור הפנטזיה הזה, ובכך היא מועדת פעמיים. א. מוכיחה שאינה תחקירנית של ממש. כזו שמוכנה להפוך כל אבן למען הסיפור שלה. ב. מהרגע שהיא אינה עושה דבר עם הטענה הזו, היא למעשה הופכת את אקשטיין לסהרורי הוזה. והרי את אקשטיין היא אמורה לטפח כהישג הגדול שלה.
"להרוג את קסטנר", ארצות הברית 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
