אפרת בן צור שוטרת חרש
בתיאטרון היא קוטפת תפקידים ראשיים, בתקליטים שלה היא מארחת את גדולי האומה, ורק בטלוויזיה לא קיבלה תפקיד ראשי עד היום. אפרת בן צור, אחת שלא נוהגת, לא רואה טלוויזיה ושוכחת הכול, היא מהשבוע חוקרת המשטרה הקשוחה, שנושאת על כתפיה את הפקת הענק "תמרות עשן". ריאיון עם אנטי גיבורה
עכשיו עצמו את העיניים וחשבו על אפרת בן צור. מה עולה לכם בראש? קול ילדותי, פעמוני, דק, שביר, מתפנק, מתרסק? הדמות התלושה, המעופפת, מרחפת, נבגדת, נעזבת, מתייסרת? על מה אתם חושבים כשאתם רואים או שומעים את אפרת בן צור?
"תמרות עשן", סדרת הדגל החדשה של ערוץ 3 שעולה השבוע בהוט, ממציאה מחדש את הגברת המפוזרת, כמי שאפילו היא עצמה לא חלמה מעולם להיות: לאה קפקא, חוקרת משטרתית נמרצת וממוקדת ממרכז הארץ, המתמחה בכתות ומשוגרת לפינה הצפונית ביותר של המדינה כדי לנסות ולפענח תעלומה מסתורית.
בן צור, בראשונה בחייה, נושאת על כתפיה הדקות תפקיד נשי ראשי, סדרה שלמה, "משהו שלא קרה קודם", כדבריה , בהפקת ענק בקנה מידה יוצא דופן לטלוויזיה הישראלית. "עודד דוידוף, שביים את'תמרות עשן' לפי תסריט של נח סטולמן, עשה בחירה לא צפויה", היא מודה. "זה ז'אנר שמעולם לא עשיתי. מתח. חקירה. ואני בתפקיד החוקרת. אני? חוקרת?".
למה לא?
"כי הם רצו מישהי אסרטיבית, חד משמעית, ופחדתי מזה. אתה מבין? זה לא בדיוק הדבר שמאפיין אותי, בכלל לא. אני, עד שאני יוצאת מהבית, לוקח לי שעות. אני סובלת מסוג של פיזור דעת, שבטח בגיל 70 יהיה חמור יותר. קשה לי להיות ממוקדת בפרטים הטכניים. אני שוכחת את המפתחות, את הטלפון, את הספר, הראש שלי הפוך. התפקיד גם הפוך מהטייפקאסט שלי".
שזה מגניב, דווקא. לא עוד בחירה צפויה ומשעממת.
"נכון. זו גם סדרה מדליקה מאוד, למרות שאני לא מבינה עלילות מתח וסרטי בלשים".
מה זאת אומרת?
"אני לא רואה סרטים וסדרות כאלה. זה לא ממש מעניין אותי, כי קשה לי לעקוב אחרי העלילה, שהיא תמיד דבר שנולד מדבר אחר, שלל עובדות ותשבץ היגיון כזה. לא בשבילי, בקיצור. גם בזמן הצילומים הייתי שואלת כל הזמן את יורם טולדנו, ששיחק איתי בסדרה, 'אז למה הוא הלך לשם, אז למה הוא עשה את זה'.
"הוא היה צוחק מזה. הייתי מבקשת ממנו שלא יגיד לעודד, הבמאי... המקומות שאני יותר מוצאת את עצמי בהם ומה שמעניין אותי בחיים אלה אנשים והפסיכולוגיה שלהם. אם לא הייתי שחקנית, הייתי הולכת ללמוד את זה. דברים שהם בבסיס רגשיים מאוד, שם אני שוחה היטב. אני מבינה יחסים בין אנשים, קל לי להבין את זה ברמה הנפשית העמוקה".
אבל מתעניינת ככל שתהיה ברמה הנפשית העמוקה של הסובבים אותה, היא עצמה מתקשה מאוד להתמסר, גם בתום שלוש פגישות. "אני שונאת להתראיין", היא חוזרת שוב ושוב. "חשוב לי לשמור על החיים הפרטיים שלי. חשיפה קשה לי, למרות שזה המקצוע שלי. אני שונאת להתראיין. שונאת".
לא עניין טריוויאלי בשביל מוזיקאית, זמרת ושחקנית פעילה מאוד-בימים אלה, נוסף ל"תמרות עשן", משחקת בן צור ב"שונאים סיפור אהבה" בתיאטרון גשר, מריצה מופע משותף עם קרני פוסטל, שזוכה
בן צור, 39, בת זקונים למשפחה מנהריה, בכלל רצתה להיות רקדנית. היא רוקדת מגיל שש ואפילו נסעה לירושלים ללמוד באקדמיה, אבל איכשהו בדרך מצאה את עצמה בשיעורי משחק. "בגיל 20 הלכתי ללמוד מחול באקדמיה בירושלים, עזבתי אחרי שנה, לקחתי שיעורי משחק אצל יורם לוינשטיין וניסיתי להתקבל ללהקת בת שבע".
ומה קרה שם?
"נו, מה קרה שם? לא התקבלתי. עזבתי את יורם לוינשטיין, עברתי לסטודיו למשחק של ניסן נתיב וסיימתי שלוש שנים נפלאות. הייתי מוכנה לעשות אותן שוב, מתישהו".
באמת?
"אולי בעצם לא".
איך, למשל, נכנסים לדמות של מאשה, ניצולת השואה, ב"שונאים סיפור אהבה"?
"קראתי את הספר של בשביס זינגר המון פעמים. יש לו יכולת נפלאה לתאר דמויות, את הניואנסים הכי קטנים. גם הדמיון עובד שעות נוספות ופותח ערוצים תוך כדי עבודה. חוץ מזה, נדרש ממני להביא דברים ממעמקים, מחוויות אישיות. אחרת אין לי במה להיאחז. אני צריכה לשחק ניצולת שואה, מאיפה אני יודעת מה זה להיות ניצולת שואה? אני חייבת להתחבר לאיזושהי חוויה קשה, פרטית, מהעבר. זו המון עבודה עם הדמיון, אבל גם עם האוטוביוגרפיה הפרטית".
האוטוביוגרפיה הפרטית של בן צור כוללת אובדן אב בגיל 14. היא מסרבת להרחיב על כך. "לא הבנתי מה קרה לי אז. זה היה משבר מאוד גדול, הייתי מאוד עצובה וכתבתי מכתבים, לו וגם לעצמי. חוויית האובדן היא חוויה עמוקה, אבל אני לא מרגישה נוח ולא מרגישה צורך לשתף באובדן האישי שלי".
העבודה בתיאטרון שונה מאוד מהעבודה בטלוויזיה.
"לתחושות יש גם אינטרפרטציה פיזית, ועל במה יש אפשרות להעביר את זה. הביטוי של משחק דרך הגוף קל לי. אני אוהבת לעבוד עם הגוף בתיאטרון, זה משהו שהוא חלק ממני, אבל במשחק מול מצלמה יש הרבה יותר חופש, פחות הקפדה פרפקציוניסטית".
אבל את פרפקציוניסטית בעצמך, לא?
"כן, זה נכון. אבל דווקא משום שאני פרפקציוניסטית, אני לא עומדת בלחץ הזה כשמקפידים איתי כל כך. חשוב לי שהעבודה תהיה מדויקת, אבל גם שיהיה בה אוויר. שתהיינה קצת פינות פרומות בקצוות".
הייתה לך גם סצנה של עירום חלקי ב"כפר" של תיאטרון גשר, מההצגות המצליחות של התיאטרון.
"נכון שזה היה עירום חלקי, אבל בכל זאת, הורדתי חולצה על הבמה. עשיתי את זה תקופה ארוכה, אבל בכל פעם שהתפשטתי ראיתי את פועלי הבמה רצים הצדה, להציץ לי. זה הרבה יותר הטריד אותי, שהם היו נועצים מבטים, מאשר העובדה שיש קהל באולם. אז אחרי זמן פשוט החלטתי להפסיק עם זה. נמאס לי. חצי שנה חלפה, ואז חזרתי שוב להתפשט על הבמה. לא צריך לעשות מזה עניין".
בן זוגה לשעבר, אביתר בנאי, הנציח את הסיפור באלבום הבכורה שלו, בשירו "תיאטרון רוסי" ("מה אני רוצה ממך/ אני מרגיש שאת גדולה עליי/ יפה ועירומה בתיאטרון רוסי").
בתיאטרון עשית לא מעט תפקידים מרכזיים.
"נכון. ב'מדמואזל ז'ולי', ב'הנהר'. העיבוד ל'הגברת עם הכלכלב' של צ'כוב, ו'בשני קולות', הצגה קטנה ומקסימה שעשיתי עם יחזקאל לזרוב".
אבל בטלוויזיה שיחקת בעיקר דמויות משנה. למה?את שחקנית מצוינת, כל במאי יודע את זה.
"אני שונאת להתראיין".
ובכל זאת.את 15 שנה בתעשייה, ורק עכשיו תפקיד ראשי בסדרה.
"כן. נו, מה הבעיה?".
רצית?
"בטח שרציתי".
אני חושב שדי יפתיע אנשים לגלות שאפילו אין לך טלוויזיה בבית.
"מה מפתיע בזה? אני שונאת טלוויזיה. זה מזכיר לי משפחות שלמות שיושבות מול מסך בסלון. לא, לא בשבילי. עצם הישיבה מול הטלוויזיה עושה לי דיכאון ובחילה. אני נורא סובלת מפרסומות, לא אוהבת את הפרומואים, את הזפזופ ההיסטרי, את הרעש, הוולגריות. זה לא אומר שבמקום לצפות בטלוויזיה אני מגדלת פרחים ועשבים ומסתכלת על השמים, אבל הרביצה הסתמית מול הטלוויזיה עושה לי רע".
אבל יש גם דברים טובים בטלוויזיה.
"יש לי מסך מוניטור שמחובר למכשיר די-וי-די, כדי שאוכל לראות סרטים. יש ליד הבית שלי ספרייה מצוינת ומשם אני לוקחת סרטים. לפעמים שני סרטים ביום. אני אוהבת סרטים משנות ה-70. אני מעריצה של ג' ון קאסווטס. גם סרטים זרים ללא תרגום אני רואה. אני לא מבינה כלום, אבל המראות יפים. אני אוהבת סרטי מילוט, סרטים שלוקחים אותי מכאן החוצה, עדיף לאזורים קרירים.
"אני משוגעת על ג'ק ניקולסון, מעריצה שרופה של ג'ינה רולנדס ויש לי אפילו סרט פולחן שראיתי המון פעמים ואף פעם לא נמאס לי ממנו,'קריאת העורב' של קרלוס סאורה".
מה עם חדשות?
"חדשות אני קוראת באינטרנט".
את גם לא נוהגת.
"אני פוחדת להרוג מישהו בכביש, אז אני נוסעת על אופניים עם אייפוד, ושומעת מוזיקה באוזניות".
מה למשל?
"אני מקשיבה בעיקר לדברים ישנים. הופ סנדובל. ניל יאנג. מוזיקה קלאסית. ברהמס. שופן. קייט בוש. קוקורוזי. עכשיו יש שני שירים שאני שומעת בלופ: "Home Way Back" של בל אנד סבסטיאן ושיר הנושא מהסרט 'קריאת העורב'".
הצילומים של "תמרות עשן" היו סוג של מחנה צופים. "חמישה שבועות דחוסים ברמת הגולן, עם ארוחות ערב דרוזיות, לינה בקיבוץ וצוות של שחקנים אהובים. זה היה אינטנסיבי מאוד, פראי, אינטימי. המון אבק, שיטוטים בחוץ, דהירות, עליות וירידות על הגבעות".
ואת בחצאית ובנעלי עקב.
"אני עם חצאית ונעלי עקב, מפונפנת. זה מצחיק אותי לראות את עצמי ככה. אני מסתכלת על הפוסטרים, על הפרומואים, זה כאילו לא אני שם".
קשה לעבוד איתך?
"אני לא חושבת, אבל מה אתה שואל אותי? תשאל במאים".
"היא שחקנית אינטליגנטית מאוד", אומר עודד דוידוף, שביים אותה ב"תמרות עשן". "ולמרות שהיא לא בחירה טבעית, לכאורה, לתפקיד כזה, אני מאמין ששחקנית חכמה יודעת לגלם כל דמות. בן צור מסורה לעבודה. הרבה שנים רציתי לעבוד איתה, ואני מאושר שיצא לי לשבץ אותה לתפקיד הראשי בסדרה. עברנו חוויה יחד".
אבל אף מחמאה לא תשנה את העובדה, שהעיסוק האהוב ביותר על בן צור הוא המוזיקה. "זה המקום שבו אני מרגישה הכי נינוחה, הכי מסכימה עם הכול. אני כותבת ואני מלחינה, יש לי יותר שליטה על התהליך, אני ממציאה את העולם שאני רוצה, בקצב שלי. אני אוהבת את התיאטרון מאוד, אבל לשחק זה מורכב, לפעמים התפקיד הוא במחזה בעייתי, התרגום לא מוצלח, הפרטנר לא מקשיב למה שאני אומרת, אין דיאלוג אמיתי".
את רואה הרבה הצגות?
"לא. ממש לא. אני מעדיפה לראות סרטים מאשר הצגות תיאטרון. זה משונה, אבל גם ההתייחסויות אליי והפידבקים הם בעיקר בגלל המוזיקה. בגלל השירים, האלבומים וההופעות. מוזיקה היא משהו שגורר תגובות רגשיות מאוד חזקות. אנשים מזהים את השירים שלך עם מי שאתה".
מה חשוב לך?
"שיהיה לי מעניין, כמו התפקיד הזה של מאשה ב'שונאים סיפור אהבה', או העבודה על'תמרות עשן', חומר נורא טוב, עבודה עם במאי מוכשר מאוד וצוות של אנשים נורא מוכשרים. אלה הדברים שעושים אותי מאושרת".
בעל , ילדים, משפחה, את רוצה?
"אני רוצה כל מיני דברים. רוצה ילדים, אבל בעל זו מילה שנשמעת לי לא טוב. אפשר סתם בן זוג?".
אפשר.
"מערכות יחסים הן דבר מאוד משמעותי ועמוק בשבילי, וכל מה שאגיד על זה יישמע כקלישאה. איכשהו, עד כה, זה לא קרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
