שואה שלנו: על "כל מי שאהבה"
קריאת הרומן הסתמי "כל מי שאהבה" עוררה באריק גלסנר את השאלה למה מתעקשת הספרות הישראלית לעסוק בשואה. ויש לו גם תשובה
"כל מי שאהבה" הוא רומן המתרחש בחיפה של שנות ה-50. גיבוריו הם ניצולי שואה מהונגריה. שני זוגות שכל אחד מבני הזוג שבהם איבד את משפחתו במלחמה והם מצאו זה את זו לאחריה ועלו ארצה. לאסלו וגיזי, מארי ואיסר.
למארי ואיסר נולדת בארץ בת, זיוה, ב-1957, שמונה שנים אחרי שעלו ארצה, מגיעה אליהם מהונגריה הקומוניסטית צ'ילאג, ניצולת שואה גם היא. אחרי המלחמה הצילה צ'ילאג את איסר מניסיונות התאבדות, וכעת היא מחפשת בייאוש הולך וגובר אחר בתה אריקה, שאבדה במלחמה.
הספר הזה, נרמז בכריכה האחורית, הוא בעל יסודות אוטוביוגרפיים. אבל הספר הזה מבקש להיות רומן ולא עבודת שורשים אישית, וכרומן הוא אינו מוצלח. מארי אינה מניחה את זיוה ולו דקה לבדה, היא נלווית אליה לגן ולבית הספר. גיזי אינה יוצאת מפתח ביתה אחרי שנתקלה ברחוב באישה שקראה לעברה "קאפו".
צ'ילאג מראה את תמונות בתה לכל עובר ושב בתקווה שיזהו אותה. איסר אינו יכול להשתחרר מזיכרונות ילדיו מנישואיו הקודמים, שנספו. כל אלה, בישראל 2009, הן קלישאות סנטימנטליות. יש כאן עניין עדין: סיפורי השואה הם סנטימנטליים מטיבם בהציגם רוע מוחלט ותום מוחלט, עוול נורא וקורבנוּת שלמה, אבל כל עוד הם כתובים כספרות היסטורית, ספרות עדות, לטעון כלפיהם שהם סנטימנטליים וקלישאתיים זה, כמובן, מעשה הבל.
חשיבותה של העדות ההיסטורית היא בהבאת עוד ועוד דוגמאות לתהום האנושית שנפערה בין 1939 ל- 1945. אבל כשמבקשים לכתוב ספרות יפה, הקריטריונים לשיפוט הם אחרים. ב"כל מי שאהבה" אין לא בתוכן הסיפורים ולא באופן סיפורם איכות או חידוש יוצאי דופן שמזמינים את מבקרו להמליץ עליו. דוגמה אחת לחולשה אמנותית: חלק מהסיפור נמסר מבעד לתודעת הילדה זיוה.
כך משוחחת הילדה בת השש עם חברה:"'בגלל שהם מתו במלחמה'. 'אז זה נורא עצוב, אתה לא חושב?'. 'לא! אני לא חושב! למה זה עצוב?'. 'בגלל שהם כבר... הם... כבר לא... לא בחיים, הם כבר במתים'". כך לא מעצבים דיבור של ילדה בת שש. ה"אתה לא חושב? "הוא מבוגר מדי ועכשווי מדי בסגנונו, וה"הם כבר במתים" מתאמץ מדי בהתיילדותו.
רומן הביכורים של עדנה נוי מזכיר איך שוב ושוב מתעקשת הספרות הישראלית (לא רק, גם הצרפתית למשל) לעסוק בשואה. לכאורה מה החידה הגדולה: מבקשים בספרות לעסוק בשואה כי היא, אולי, האירוע המשמעותי ביותר בעת המודרנית. אבל אני חשדן לגבי ההסבר הזה ומעוניין להציע הסבר אחר.
הרומן הפסיכולוגי, חיוו דעתם כמה מבקרי ספרות חשובים בעשורים האחרונים, הגיע למיצוי. כמה פעמים עוד ניתן לכתוב על היא והוא ומעמקי הנפש האנושית. אם לתמצת את הגישה הזו, שאיני מסכים איתה לגמרי, ניתן להביא את דבריו של הסופר קורט וונגוט שכתב שכל מה שיש לדעת
מבקרי ספרות ותרבות אחרים, למשל המבקר האמריקאי פרדריק ג'יימסון, מדברים לא על כך ש"הכול כבר נאמר" כסיבה להיחלשות הרומן הפסיכולוגי, אלא על היחלשות החשיבות שהתרבות מייחדת לעומק פסיכולוגי. התרבות הפוסטמודרנית מונעת על ידי עוצמות רגשיות, חזקות מאוד אך בעלות זמן השפעה קצר. את משבצת "העומק" תופסת "העוצמה". רומן פסיכולוגי, שפורש באטיות עולם רגשי מורכב ועמוק, אינו הולם את רוח התקופה.
במציאות הזו, העיסוק בשואה נדמה לסופרים כפתרון טבעי, שהרי הוא עיסוק ברגש, בפסיכולוגיה, אבל בהקשר הקיצוני ביותר שניתן לדמיין. השואה מעניקה סיפור מסגרת עוצמתי, שתחת פטרייתו האטומית הבומבסטית, העונה לרגישות הפוסטמודרנית שלנו למה ש"גדול מהחיים", ניתן לכאורה לדבר שוב על רגשות.
כך משתף פעולה חלק מספרות השואה עם הקהות הרגשית של העידן, בניגוד לכוונות הטובות שיש בוודאי לכותבים. במקום לשקם אצל הקוראים את הרגישות לניואנסים ואת ההכרה במרקם העמוק של נפשם, הכנסת השואה לספרות היא כמו החדרת פרוז'קטור לסלון ביתי מוצלל בו יושבים ומשוחחים בחרישיות שני אנשים. כל הגוונים ובני הגוונים, במראה ובקול, נעלמים ובמקומם מציף את הכול אור מסמא ומשתק. ההתעסקות בשואה חושפת לעיתים את החשש שפחות מלדבר על השואה-זה לא יזיז.
עדנה נוי, כל מי שאהבה, הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד, 280 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
