ופרצת: פרס רה"מ לחיים סבתו
החודש יקבל חיים סבתו את פרס ראש הממשלה. זה לא יגרום לו להתמסר רק לכתיבה, ולא להרגיש בנוח בקהילה הספרותית, כי הוא שייך לעולם אחר, של תלמידי חכמים. באופן מפתיע הוא מודה שפרץ את הדרך לסופרים מהמגזר הדתי-לאומי. מצד שני, הוא מדגיש, אף תהליך לא קורה בזכות אדם או ספר אחד
סבתו, תלמיד חכם, כאילו נחת מעולם אחר. מבחינת נושאי הכתיבה: הוא עסק בקורותיה של הקהילה החלבית וחבלי הסתגלותה בישראל, ולא בהווה עירוני חילוני מפורק; מבחינת השפה: הוא השתמש בלשון גבוהה ומפותלת שמושפעת עמוקות מהמקורות ומעגנון; מבחינת אישיות: ראש ישיבה, מנותק מקליקות של כותבים, נרתע מחשיפה תקשורתית, איש צנוע.
אחרי עשור וקצת, שלושה ספרים נוספים ("תיאום כוונות", "כעפעפי שחר" ו"בואי הרוח", שכמו קודמם יצאו בידיעות ספרים/ספרי עליית הגג), פרס ספיר אחד ופרס ראש הממשלה שהוא עומד לקבל החודש, סבתו לא השתנה. "הספרות אינה עיקר עיסוקי, אלא הוראת הגמרא והמחקר התורני", הוא אומר בביטחון מלא. "אני לא שייך לקהילייה ספרותית".
למה לא?
"כי זה לא העולם שלי. לכל אדם יש את עולמו, ועירוב עולמות בא על חשבון דברים אחרים. עולמי הוא עולם של תלמידי חכמים. לא פוליטי, לא ציבורי, לא ספרותי".
פרס ראש הממשלה מספק משכורת חודשית לא גבוהה במשך שנה. אומנם זה לא מאפשר להפסיק לעבוד, אבל בהחלט להוריד הילוך לטובת הכתיבה.
"הפרס לא יגרום לי להתמסר רק לכתיבה. לא אפסיק ללמד, זו מטרת חיי, ללמד תורה ולחנך. אני כותב רק כשאני מרגיש תחושה פנימית של הכרח לכתוב. אז אני יושב ושופך על הדף את הסיפור שנובע ממני, שהוא תולדה של חוויות שעברתי פעם".
ומה בנוגע לכבוד? אתה שייך לקבוצה נבחרת, מקבל פרס שרבים רוצים בו.
"אני חושב שהרבה אנשים מגדירים את היחס בין הכתיבה לכל מה שמסביב - הכנסים, הביקורות, הפרסים - בצורה לא נכונה. אני שמח בפרס, אבל לא באותו יחס מהאושר שמסיבה לי הכתיבה, או המפגש עם קוראים שקיבלו משהו מספריי. הזמינו אותי לכנסים ומפגשים בחו"ל - איטליה, ניו יורק, פריז. לא נסעתי, גם מתוך עיקרון, וגם כי אין לי זמן. אני משקיע בהוראה.
"כתבתי באחד מספריי שמי שנותנים לו כבוד שישמור ממנו לפעם אחרת, כשיזדקק לתחושה הזאת. אז יש לי הרבה כבוד ואין לי בעיה לשמור ממנו, אני מקבל יותר ממה שמגיע לי. בטח צפוי לי במקביל לכבוד של הפרס איזה עלבון".
לפני 11 שנה נשלח ירון לונדון לפגוש את סבתו, ובכתבה שיצאה מכך לא היסס לקבוע ש"עוד מעוז חילוני מתמוטט". סבתו , צפה העיתונאי הוותיק, עומד לסלול את הדרך לעוד כותבי פרוזה מרקע דתי-לאומי. וצדק. סבתו לא השתנה, אבל הספרות הישראלית שינתה את פניה.
היום כבר ברור שהוא לא רק פתח את העולם הדתי בפני קוראים חילוניים, אלא גם את שער הספרות העברית החילונית בפני סופרים דתיים לאומיים. אל יאיר חסדיאל, אורי אלון, גילית חומסקי, מיכאל שיינפלד, מירה קדר, תמר וייס ועוד הצטרף לאחרונה גם עשהאל לובוצקי, שלמד בישיבה של סבתו ופרסם ספר על מלחמת לבנון השנייה.
"אני עצמי הופתעתי לגלות עד כמה ירון לונדון צדק וקלע למטרה", מודה סבתו. "אני חושב שהאנשים שבאו אחריי זיהו פתאום את המיתר המיוחד שהספרות האמנותית לבדה מנגנת עליו. עד אז היו רגילים לכתוב ספרות למדנית, מסות וכו', לא מספיק הבינו את הכוח האמנותי של הספרות.
"גם לי זו הייתה הפתעה, עד היום אני מופתע מהתגובות שאני מקבל. אני בהחלט מבין שאני פורץ דרך, ואני לא חושב שהשפעתי רק על הספרות הדתית לאומית. אני יודע שיש לי קוראים בעולם החרדי, ובקרב חילונים. מצד שני, אף תהליך לא קורה בזכות אדם אחד או ספר אחד. אני רק חלק מהעניין".
אז איך אתה מסביר את הסכר שנפרץ פתאום?
"אני חושב שגילו משהו שתמיד חששו ממנו: בתקופת ההשכלה נוצר משבר גדול אחרי שאנשים עזבו את הדת. מאז חשבו שכשבחור ישיבה יקרא ספר הוא יעזוב את הישיבה וזה יצר חוויה מרתיעה, למרות שתמיד הייתה הספרות כלי בבית המדרש, אבל לא הספרות שעליה אנו מדברים".
התלמידים שלך בישיבה קראו את ספריך?
"כן, כולם. אני משער שמי שאהב אמר ומי שלא אהב לא אמר דבר. אבל אני פתוח לקבל גם תגובות שליליות, הרי לומר למלמד שהוא אינו צודק זה מעשה של יומיום כשלומדים גמרא".
וסבתו קיבל גם לא מעט ביקורת. כשזכה בפרס ספיר ב-2000 על ספרו השני "תיאום כוונות", הייתה הקהילה הספרותית כמרקחה בגלל בחירתו של האאוטסיידר, והשופטים הואשמה בבחירה אידיאולוגית.
בגלל דוק הדמימות שעוטף את סיפוריו והנטייה לבחון את העולם במבט חיובי, הוא הואשם בקידוש חוויות קשות כמשהו נפלא, למשל תיאור החיים במעברה בית מזמיל בירושלים ב"בואי הרוח". "אני חושב שזה תוצר של האופי האישי שלי", הוא אומר על האופטימיות הטבועה בו ובכתיבתו, "ושל האופי של
"אני גם לא חושב שכל החוויות שאני מתאר בספרי חיוביות, מה, תיאור של פריצה לימ"חים או יציאה למלחמה בלי תיאום כוונות (ב"תיאום כוונות", נ"ק), זה ורוד? מה, תיאור של חכם זקן שאינו מוצא את מקומו בארץ (בסיפור "שברי לוחות" מ"אמת מארץ תצמח", נ"ק) זה חיובי? אני לא מקדש הכול ולא צובע דברים בוורוד, אבל מי שרואה תקווה ואמונה בסיפוריי, זיהה נכון".
איך אתה מתמודד עם ביקורת?
"אני בדרך כלל לא נעלב, אבל אני כועס כשכותבים דברים לא נכונים או לא הגיוניים. אני מבין שיש זוויות ראייה שונות, אבל אני כועס כשלא מבינים את זווית הראייה שלי ומבקרים אותה סתם. למשל, אחרי שכתבתי על חוויות הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, שהיו החוויות שלי, וחוויות של לוחמים שסיפרו לי כמה הם מזדהים עם מה שכתבתי, ומבקרים כתבו שזה לא אמין. אם אני כותב על קבלת שבת בכותל, ומישהי שואלת אותי,'איך אתה יכול לחשוב שזה ישפיע עליי, אם מעולם לא עשיתי קבלת שבת ולא הייתי בכותל', אין לי מה להשיב על כך.
"אני לא בן בית בספרות העברית, אני אורח בטרקלינה, אז אני מבין שזה טבעי שלוקח זמן להתרגל. יש סופרים טובים וגדולים ממני, אני מבין את זה, אבל אני כותב את מה שאני רוצה וכל אחד שיתייחס לזה איך שהוא רוצה. עם זאת, אני מעדיף מחמאות על עלבונות, אבל כשהביקורת עניינית אני שמח לקרוא גם דברים פחות טובים".
אמרו עליך שאתה מחקה את עגנון.
"אני לא עגנון ולא מנסה להיות עגנון. הוא מגדולי הספרות ואני סופר חדש, צעיר. גם הכיוונים שלנו שונים: אני כותב מתוך בית המדרש, והוא כותב מחוץ לבית המדרש. אני הולך לאותו מעיין לשוני שהוא שאב ממנו, צועד בעקבותיו בשימוש בלשון חכמים ואני אפילו אומר זאת בפירוש, ומזכיר אותו בכמה הזדמנויות. קוראיי יכולים לראות שאני מושפע ממנו, וממילא אני חושב שבלתי אפשרי לחקות אותו".
"אני מושפע מספרות ימי הביניים ופחות מהספרות העברית החדשה. הושפעתי משלום עליכם, ומאוד הושפעתי מרמח"ל. בספרות העולם קיבלתי השראה מאומברטו אקו, דווקא ממאמרים שלו, ומספרות רוסית, אבל המעיין שאני שואב ממנו הוא בעיקר הספרות היהודית. אני קורא היום מעט, כי אין לי זמן".
אתה מושפע ממקורות שישראלים אפילו לא שמעו עליהם. מה דעתך על מצבה של התרבות הישראלית היום?
"מאוד כואב לי. כבר 30 שנה אני מלמד ובכל פעם מחדש מנסה להוסיף פיוט או קטע מרמח"ל או מהכוזרי, כדי להרחיב את עולמו של הלומד. אני מאמין שכל אחד יכול להשפיע. התרבות הישראלית ניתנת להשפעה ויש לנו המון אוצרות, שאני מאמין שכמו זרמי מים תת קרקעיים יום אחד יפרצו. זה לא נעלם. יום אחד רבי שמואל הנגיד לא יהיה רק שם של רחוב".
אתה מסרב באופן עקבי לדבר על פוליטיקה, אבל בוודאי יש לך דעה על המצב החברתי והתרבות השלטונית.
"למדתי להתבונן בכול בשתי העיניים: בעין אחת אני מסתכל על הדברים הקשים, בעין שנייה אני רואה מה קרה כאן - התקבצו לכאן בזמן קצר יהודים מכל הגלויות, אני רואה מה בנו כאן. צריך לראות את הטוב ואת הרע. על הטוב לשמוח ולהודות, ואת הרע להשתדל לתקן. אני לא חושב שהמבט המיואש מוצדק, אבל יש בי דאגה וביקורת ובעיקר כואבים לי הפילוגים והשנאה. היום כל אחד מנסה לתלוש את זקנו של האחר, חסרה אהבת ישראל".
ארבעת ספריך מבוססים על חוויות מהעבר שלך. הרי עיניך פקוחות, למה אתה לא כותב על ההווה?
"הסיפורים שלי נכתבו עשרות שנים אחרי שקרו. זה כנראה הזמן שלוקח לי לעבד את החוויה לסיפור. אבל זה לא רק חוויות, לפעמים משפט אחד ששמעתי לפני 30 שנה תופס אותי, או תנועת יד נחרתת בזיכרוני, ואלה מוצאים את דרכם לסיפורים".
נא להמתין לטעינת התגובות
