ברוכים הבאים לקריית (יוקו) אונו
בעולם של יוקו אונו מגדל מואר באיסלנד אמור לקרב את השלום, המרחק והזמן פשוט לא קיימים ועץ משאלות יהפוך את העולם למקום טוב יותר. בריאיון אישי במיוחד היא מספרת על היחסים המורכבים עם הבן, על האדישות שהיא מפגינה במערכות יחסים חדשות ועל החיים בחסות המטרייה של ג'ון. "לפעמים", היא אומרת, "נדמה לי שזה מעולם לא קרה. מותו נראה לי כמו חלום"
ובכן, ב-9 באוקטובר, למשל, יוקו הייתה ברייקיאוויק, איסלנד. היה לה סדר יום עמוס: ראשית, היה עליה להעניק את מלגת לנון-אונו לשלום. השנה, המלגה בסך מאה אלף דולר התחלקה בין איסלנד, על עבודתה בתחום האנרגיה הגיאותרמית, לבין ד"ר ונדנה שיבה, פעילה סביבתית.
שנית, היא אמורה הייתה להדליק את מגדל "דמיין שלום" שלה בנמל רייקיאוויק, השולח קרן לייזר זוהרת לאוויר בין 9 באוקטובר, יום הולדתו של לנון, ל-8 בדצמבר, יום הירצחו. שלישית, היא הוזמנה להיות אורחת הכבוד בהשקת בול איסלנדי לכבוד לנון.
על אף שלא ממש הצלחתי להבין את הקשר בין אוסף האירועים המוזר - שוב ושוב שאלתי את אנשי יחסי הציבור: "בסדר, אבל למה איסלנד?" - הם נראו כמייצגים את עבודתה של יוקו, שנעה בקלות בין השלום, האמנות וזכר בעלה המנוח (מעט מאוד מוזיקה בימים אלה; היא אומרת שאין לה זמן). כך או כך, התארגנה נסיעה וכולנו התכנסנו ברייקיאוויק. ואז, בן לילה, איסלנד קרסה.
פתאום, כל התוכניות של יוקו נראו לא רלוונטיות, שלא לומר מעליבות - אמנית זרה תורמת אלפי דולרים למען השלום, רגע אחרי שכלכלת המדינה כולה פשוט נעלמה. אבל יוקו, דמות פצפונת לבושה כולה בשחור, כולל הכובע ומשקפי השמש, הצליחה בסופו של דבר לתת נאום היפי משהו, שהתקבל דווקא בחום: "התכנסנו כאן היום כדי לחגוג את חשיפת הרוח האנושית האמיתית, שהסתרנו ושמרנו למקרה הצורך".
אחר כך היא עברה בקלות דרך ראיונות עם עיתונאים מקומיים נלהבים ששאלו אם לאיסלנד היה שמור מקום בלבו של ג'ון: "ובכן, הוא לא הצליח להגיע הנה כשהיה בחיים, אבל עכשיו הוא מגיע הנה בדרך אחרת, והוא כאן ברוחו. והוא לא הולך לכל מקום, אתם יודעים".
בערב נערך הטקס להדלקת מגדל "דמיין שלום" של יוקו. כאנדרטה ללנון, סביב בסיסו חרוטות המילים "דמיין שלום" במגוון שפות. הוא הודלק בפעם הראשונה ב-2007, כאשר יוקו ואחרים, בהם רינגו סטאר ואוליביה הריסון, עמדו סביב האור כשהוא נדלק. ראיתי די-וי-די של האירוע, והוא נראה מדהים, גם אם קר. "תוכלי להקים את המיצג הבא בקריביים?", התלוצץ רינגו.
השנה, הסופה לא אפשרה לאף אחד להתקרב לאי שעליו מוצב המגדל, אז הפמליה של יוקו ומארחיה
הייתה ספירה לאחור-שלוש-שתיים-אחת-ויוקו לחצה על כפתור. וכלום לא קרה. יוקו שאלה: "מדוע זה לא פועל?", ובאותו רגע החלה קרן האור להאיר את השמים השחורים. שון לנון, בנה של יוקו, היה שם עם חברתו. גם יום ההולדת שלו חלב?9 באוקטובר, בדיוק כמו זה של אביו, כך שבכל שנה החגיגות שלו עומדות בצל החגיגות לאבא. כשהוא מביט מבעד לחלון אמר שון: "אמא, זה נפלא, מדהים. באמת מדהים". כמה מאנשי צוותה של יוקו הזילו דמעה. אני לא. הצצתי באור הרחוק והחיוור וחשבתי לעצמי, על מה כל הרעש?
באמת מדהים כמה מחלוקות יוצרת יוקו, כאשר הנוכחות שלה שקטה כל כך. מובן שמקור הרעש היה סביב נישואיה האחרונים של יוקו ללנון (לעתים קרובות שוכחים שהוא היה בעלה השלישי). לעולם לא יסלחו לה על שנישאה לחיפושית הטובה ביותר, ואז סירבה להיעלם בצניעות ברקע.
גם היום, 28 שנה לאחר מותו, הרעש סביבו נמשך. המצית התורן הוא פיליפ נורמן והביוגרפיה המצוינת שלו על לנון. יוקו הסכימה להתראיין אבל אז סירבה לאמץ את התוצאה הסופית. אף אחד לא יודע בדיוק למה. וכאשר אני שואלת אותה על הספר, היא מגיבה ב"אין תגובה" קשוח.
אנו נפגשות שוב בסוויטה הגדולה שלה במלון מנדרין אויינטל בלונדון. בינתיים כבר הייתי באיסלנד ובליברפול, כדי לראות את עבודותיה בתערוכה שם, ובלונדון, כדי לשמוע את הנאום שלה ביריד פריז ארט. קשה להאמין שהיא בת 75; היא נראית 20 שנה צעירה יותר.
אנו מתיישבות על הספה ומעיינות בקטלוג התערוכה. זוהי רטרוספקטיבה שמציגה את אמנותה מאז שנות ה-60, כשנחשבה לחברה למחצה בחבורת האוונגארד פלוקסוס. אני חסידה של חלק ניכר מאמותה, בעיקר האמנות מהסוג הקונספטואלי.
אבל בשביל הסדר הטוב, נתחיל במה שמטריד אותי. למה איסלנד? מה זה קשור לג'ון? "מבחינתי, המרחק לא קיים, ולמעשה, גם הזמן לא", היא אומרת. ויברציות של אהבה אפשר לחוש בכל מקום, בכל זמן. אנדרטה לג'ון יכולה לקום באיסלנד בדיוק כמו בניו יורק. מלגת לנון-אונו לשלום נועדה להיות פומבית. חשוב שהעולם יידע על אנרגיה גיאותרמית.
"אני תורמת כספים גם למטרות אחרות. אבל לדוגמא, אם את נותנת כסף למקלט לנשים מוכות, עדיף לא לפרסם את זה, כי אז אנשים יחשבו, אה, יוקו משלמת, לא צריך לדאוג למקורות מימון אחרים. אבך במקרה של מגדל השלום, חשוב שאנשים ידעו".
אנחנו מדברות על שתי עבודות שלה שנראות כחביבות עליה ביותר בימים אלה. האחת היא עץ המשאלות, פרויקט שנמשך מאז שנות ה-90 בתערוכות שונות: אתה לוקח מדבקה, כותב עליה משאלה ותולה אותה על ענף שיח.
השני הוא אונוקורד, יצירה שבה יוקו מחלקת פנסים לקהל וקוראת לכולם להדליק אותם אחד מול השני פעם, פעמיים ואז שלוש פעמים. זה "אני אוהב אותך" בשפת האיתותים של יוקו. אני לא משתגעת על אף אחת מהעבודות האלה; הן נראות נדושות, תינוקיות.
כשיוקו הופיעה בפריז ארט, כולם ציפו להופעות הישנות והרדיקליות שלה. כמו "קאט", שבה היא מזמינה אנשים מהקהל לגזור את בגדיה עד שהיא נותרת עירומה. היא נתנה קטע כזה, בנושא האסירים הפוליטיים, ואז הקרינה וידאו שהראה את מגדל "דמיין שלום", את עץ המשאלות וצופים שמאירים בפנסים "אני אוהב אותך" אחד על השני.
זה היה סנטימנטלי מדי לקהל, שלא הצטרף. "הם ציפו לאמנות קולית", אומרת יוקו. "אבל אני חשבתי 'מדוע לא לערוך הכול לשני חלקים עיקריים? שלום ואהבה'. אחר כך תהיתי אם צדקתי. אבל רק לאמנות ולמוזיקה יש את הכוח להביא שלום".
רק רגע. הרי גם אם כל הצופים בפריז ארט יגידו "אני אוהב אותך" אחד לשני או "דמיין שלום", מדוע שזה ישנה משהו? הם לא אלה שפותחים במלחמות. "אם כולם יחשבו על משהו, הוא יקרה. המוחות שלנו מחוברים, ואפשר לנצל את האנרגיה הזו. פוליטיקאים רוצים שאנשים יאהבו אותם, זה חשוב להם. הם חושבים 'מדוע הם לא אוהבים אותי?', הם יפעלו אם אנשים יגידו להם".
אולי אני סתם ציניקנית, אבל לא נראה לי שהיא תגיע רחוק אם תאותת "אני אוהב אותך" לרוברט מוגאבה כשאתה לבוש בטי-שירט של האופוזיציה. אבל קל יותר להבין את האובססיה של יוקו לאהבה ולשלום כאשר אתה בוחן את הקונפליקט בחייה.
היא נולדה ב-18 בפברואר 1933 בטוקיו, בת בכור להורים שבאו משתי משפחות יפניות חשובות. אמה איסוקו הייתה ממשפחת יסודה, מקימי בנק. בני משפחת אונו, מצד אביה, יאיסוקה, היו משכילים אריסטוקרטים שהשתלבו בעסקים דרך קשרי נישואים ולבסוף ניהלו את בנק אוף טוקיו. גם אמה של יוקו וגם אביה אהבו אמנות ויוקו למדה שירת לידר, אופרה ריטלקית ופסנתר קלאסי.
"אבל זה היה מסובך", היא אומרת, "אבי רצה שאלמד מוזיקה, אבל גם לא רצה. הייתה לו דילמה - הוא לא רצה שאהיה מורדת". בשל עבודתו של אביה, המשפחה נעה בין יפן לארצות הברית, ולבסוף השתקעה בטוקיו ב-1941, כשאביה הוצב בוויאטנאם. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא נשלח למחנה ריכוז בסייגון; שאר בני המשפחה נותרו בטוקיו עד ההפצצות ב-9 במרץ 1945.
לאחר מכן, איסוקו העבירה את ילדיה לאזור כפרי. יוקו זוכרת את הימים האלה כתקופה קשה, שבה היה עליה להתבגר. אמה - "לא עקרת בית טיפוסית, שנונה מאוד, סרקסטית", כהגדרתה, קנתה בית קטן, אבל לא הצטרפה לילדיה. במקום זאת, שלחה משרתת מבוגרת של המשפחה, שהייתה מוגבלת פיזית ונפשית.
יוקו בת ה-12 נאלצה לתפוס פיקוד. היה עליה להתחנן למזון. "הייתה לי אחריות לדאוג לאחיי ולוודא שיהיה מה לאכול. אנשי הכפר לא אהבו את אנשי העיר. הם אמרו 'אתם חושבים שאתם טובים מאיתנו', וקראו לי בטה קוסיי, שזה 'מריחה מחמאה'. כאילו הייתי אמריקנית".
לאחר המלחמה סיימה יוקו את בית הספר והייתה לסטודנטית הראשונה שהתקבלה לחוג לפילוסופיה באוניברסיטת גקושואין. משפחתה השתקעה בסופו של דבר בניו יואר, שם למדה יוקו שירה והלחנה, עד שמרדה בהוריה והפכה לחלק מקבוצת אמנים מקומיים, בהם ג'ון קייג'.
ב-1956 היא התחתנה עם המלחין טושי איצ'יאנאגי. "הוא היה אורתודוקס, שמרני. היינו חברים טובים מאוד, אבל שונים מאוד". היא עדיין בקשר טוב איתו - היא ושון נפגשו עמו באחרונה בניו יורק - אולם לאחר שהיחסים ביניהם הסתיימו, יוקו התאשפזה בסנטוריום, "משהו כמו בטי פורד", היא אומרת.
היא וטושי עברו מניו יורק חזרה ליפן, שם הוא עודד אותה להעלות קונצרט. התגובות היו מעורבות - "זה לא נראה הולם לאישה" - ויוקו שקעה בדיכאון. בשעה שהייתה מאושפזת, טוני קוקס, נגן ג'אז אמריקני ומפיק אמנות, שלח לה זרי פרחים פעמים רבות. כאשר יצאה מהמרפאה, ברחה איתו בחזרה לארצות הברית. הם התחתנו ונולדה להם בת, קיוקו, שקוקס גידל, ואפשר בכך ליוקו לעסוק באמנות.
ב-1966 העלתה תערוכה בגלריית אינדיקה בלונדון. ג'ון לנון הגיע, על אף שיוקו לא ידעה מיהו. "העולמות של אמנות ומוזיקת פופ לא התערבבו אז", היא נזגרת. "בדיוק סיימתי את סרט מספר ארבע (אחד מהיותר ידועים לשמצה שלה. לרוב הוא מכונה 'ישבנים', פשוט כי הוא מלא בהם - מ"ס), הוא זכה להצלחה וקבוצת האוונגארד דחתה אותי, כי הם אמרו שאני סיפור הצלחה.
"אז הייתה לי הצלחה, אבל הייתי בודדה. שמעתי על הביטלס, אבל השם היחיד שהכרתי היה רינגו, כי זה תפוח ביפנית. כאשר ג'ון הגיע, הוא לא נראה כרוקיסט או כאמן. הוא היה אדם רגיל בחליפה, נקי ומסודר. נהגתי לקרוא לו 'נקי ומסודר'. הוא לא אהב את זה".
החיבור בין ג'ון ויוקו היה טראומתי: לנון עדיין היה נשוי, וכך גם יוקו. "היינו יחד כאמנים אינדיבידואלים", היא אומרת, "אבל לא יכולנו להיות יחד כבני אדם, כי לשנינו היו משפחות. לא היה קל להתאחד".
לבסוף הצליחו, וב-1969 התחתנו. כעבור שנתיים טוני קוקס, מתוסכל מכך שגרושתו קיבלה משמורת בלעדית על קיוקו, חטף את בתו בת השמונה. במשך שנים הוא הסתתר עמה, תחילה בקרב חברי כת נוצרית. יוקו לא ראתה שוב את בתה עד שלקיוקו מלאו 31.
אני אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין כמה זה היה נורא, אני אומרת. "כן", עונה יוקו ביובש מסוים. "זה היה איום ונורא. כל הזמן דמיינתי את עצמי מדברת איתה, אבל לא יכולתי לדבר איתה. לא ידעתי היכן היא. במשך תקופה ארוכה האירוע השפיע על הרצון שלי ללדת ילד נוסף".
לא רצית עוד אחד?
"רציתי מאוד, אבל זה התבטא יותר בכך שחשבתי שלא כדאי לי להתקרב יותר מדי לשון, אם ג'ון ואני ניפרד. חשבתי שאני נוהגת בצורה אינטליגנטית! אני טיפלתי בעסקים וג'ון היה מאושר בבית עם שון. היינו קרובים, לא רק אוהבים. היינו משפחה".
ואז?
"אתה לא חושב שזה יכול לקרות. זאת אומרת, אתה יודע שזה יכול לקרות, אבל אתה פשוט לא מדמיין שהדבר אפשרי".
לאחר מותו של לנון, רצתה יוקו "להצמיד את שון אליי, קרוב קרוב, אבל לא יכולתי". היא חששה שגם אותה ירצחו. "אמנם השתוקקתי לחבק את בני ולהרחיק ממנו את כל הצרות, אך לא יכולתי. היה עליי לוודא שהוא יוכל לשרוד בלעדיי".
איזה קור רוח. אבל יוקו אינה טיפוס קר, היא פשוט למדה להדחיק את רגשותיה ולחשוב לטווח הרחוק. כשאני שואלת על אודות מיי פאנג, המאהבת של לנון במהלך "סוף השבוע האבוד" המפורסם, היא אומרת שלא רצתה שנישואי אונו?לנון יהיו "מהסוג הפרוורי, את יודעת. היינו אמנים - אז למה להיות קונבנציונליים כל כך? אנחנו לא צריכים להיות כאלה".
אז יוקו דחפה את בעלה לפלירט עם פאנג, העוזרת שלהם, פלירט שכמעט סיים את נישואיהם. אבל יוקו לא נכנסת לפרטים בפרשה, "כי למיי פאנג יש גרסה משלה לסיפור ואני לא רוצה להכחיש זאת".
זה נדיב מאוד מצדך.
"זה לא נדיב. בשני המקרים, גם עם מיי פאנג וגם עם שון, קיבלתי את ההחלטה בראשי 'או?קיי, זה הנתיב הנכון לצעוד בו'. ואז עליי לראות מה קורה, לצאת למסע, ולהתמודד עם הרגשות שעולים בעקבות אותה החלטה".
פעמים רבות תהיתי על חיי האהבה של יוקו לאחר לנון. כאשר אני שואלת אותה, היא אומרת שהיו לה מערכות יחסים, אבל היא לא חשה צורך מיוחד בכך. גם כי זה קשה כשאתה מפורסם - "תראי את פול ואת הת'ר" - וגם בשל אמונתה בחוסר הרלוונטיות של המרחק והזמן.
"לפעמים", היא אומרת, "מותו של ג'ון נראה לי כמו חלום, כאילו מעולם לא קרה. ולפעמים זה ממש כאן. לפני שזה קרה, הרגשתי שאני אמנית בודדת, עובדת. אבל לאחר מותו היה עליי להביט בעצמי ולומר 'השתנית. חייך השתנו, זה מי שאת עכשיו. תמיד יראו אותך כאילו את איתו'.
"וכשהגעתי למסקנה הזו, ההרגשה שלי השתנתה. עכשיו אני מרגישה שכל הדבר האדיר הזה של ג'ון הוא כמו מטרייה סביבי, מגן עליי. עדיין יש לי רגשות וחיים רגשיים. החלטתי לאהוב את כל האנשים שמתגעגעים לג'ון. חלום שאת חולמת לבד הוא רק חלום. חלום שחולמים עם אחרים הוא מציאות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם