התייעץ עם ההומלס הפנימי
ספרו של ירון אביטוב, סופר, עורך וטייל, רואה בימים אלה אור בהוצאת עמדה/כרמל. קובץ הסיפורים "הומלס" מתחקה אחר הוויית חיים קיומית ופילוסופית שמהותה הינטשות, אובדן והמצאה מחדש. "אני מתרגם את הנידחות למילים", הוא אומר
ירון אביטוב (51) יליד חיפה, הוא סופר, עיתונאי, מבקר ספרות, עורך וטייל. בשנים האחרונות שוהה בחו"ל. פרסם 12 ספרים, רובם פרוזה ומקצתם ספרי תיעוד, ביניהם: "הסתכלות", "אדון הסליחות", "פתק מאמא", האורות של מיאמי. לאחרונה הוציא לאור את רומן הסיפורים "הומלס" בהוצאת כרמל/עמדה.
אביטוב זכה עד כה בארבעה פרסים, ביניהם פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994) ופרס ראש הממשלה (2005). אחד מספריו בספרדית נבחר שנתיים ברציפות לסלון המומלצים בירידי ספרות באמריקה הלטינית. בשנתיים האחרונות עוסק בין השאר בעריכת אנתולוגיות של ספרות ישראלית בספרדית ובקידום הספרות העברית באמריקה הלטינית.
מתוך הספר ("במקום תודות"): "בשלהי 2002 שבתי ארצה משהות ממושכת בחו"ל, ונדהמתי מכמות דרי הרחוב שבה נתקלתי, שלא הייתה, כמדומה, בארץ מעולם. ייחלתי שיגיע היום, שרחובות ערינו לא יאוכלסו עוד בדרי-רחוב, וכל אחד מהם יוכל לזכות בקורת גג משלו ובאפשרות לשמור על כבודו העצמי".
מה היה הספר הראשון שקראת?
את הספר הראשון הקריאה לי אמי. היא נהגה לחבב עלי את הקריאה בשיטה הבאה: ישבתי על כיסא לילדים, ועל כל ביס שהסכמתי לבלוע מהארוחה, היא קראה לי פסקה מספר. בתור ילד, הייתי די שמן, כך שעושה רושם
והאחרון?
"טירוף" של לאורה רסטרפו הקולומביאנית. רומן על אופל נפשי ושיגעון. יש לרטסרפו כמה יתרונות על גרסיה מארקס המאוחר, אם כי לא בהכרח על גרסיה מארקס המוקדם.
עם איזה יוצר זר היית רוצה להיפגש?
הייתי רוצה להיפגש עם דוסטויבסקי, קפקא, אורוול, ברנרד מלמוד, הנרי מילר, אמאדו ואחרים, אבל כיוון שהם בעולם האמת אני מעדיף להיפגש עם הספרים שלהם ולא איתם עצמם. כיוון שאני חי כעת בחו"ל, יותר דחוף לי לפגוש כמה יוצרים ישראליים שאליהם אני בהחלט מתגעגע.
מה היה מקור ההשראה לספרך "הומלס"?
הוא מתחיל משיחת טלפון מקרית. תקופה מסוימת חייתי בארץ בלי כתובת קבועה. כולם שאלו אותי איפה אתה גר, איפה אתה גר, כדי לדעת להיכן לשלוח לי דברי דואר. בירוקרט אחד לחץ כל כך, גם אחרי שמסרתי לו את כתובת תיבת הדואר שלי, עד שרציתי להיפטר מעונשו והשבתי לו: "אני גר בתיבת הדואר", תשובה שהפעילה אצלי בהמשך את בלוטת הדמיון.
ישבתי בכיכר נידחת, בעיירה נידחת, בארץ נידחת, ועל פני חלפו אנשים נידחים, שיכולתי להרגיש נידח אף יותר מהם, ומסוגל לכתוב על הגיבור הכי נידח בעולם – על ההומלס הבודד. ואז פשוט הבנתי שאני מתרגם את הנידחות והבדידות האנושית שלי ושל רבים אחרים למילים.
עם איזו דמות בספרך אתה הכי מזדהה?
הכלב. לכאורה הגיבור הראשי הוא הומלס, אבל בעיני הגיבור האמיתי הוא הכלב המאוד אנושי שמלווה את ההומלס בכל מסעותיו הפיקרסקיים בחוצות תל אביב. ואם ההומלס הוא בודד, אז מה יגיד הכלב מזה-הרעב, היחיד שאיתו ההומלס מתחבר?
האם היו לך שותפים/יועצים בתהליך הכתיבה?
התייעצתי עם ההומלס שבתוכי, ועם כל הפרצופים של החרדות האנושיות-יהודיות-קמאיות שיש לכל אחד מאיתנו מפני האפשרות שנהפוך להומלסים. בפועל התייעצתי בעיקר עם יעל ישראל, עורכת הספר שידעה להקשיב לקול הפנימי של ההומלס, רני יגיל, עורך "עמדה", שתמיד יודע להקשיב, תנחום ולאה אבגר הרגישים למכמני הלשון, ובנוסף עוד כמה חברים קרובים.
על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
פעם חלמתי באמת לכתוב ביוגרפיות, אבל מאז שאני כותב פרוזה עבר לי החשק. אבל אולי יום אחד ארצה לכתוב את הביוגרפיה של סבי פנחס, שאותו לא זכיתי להכיר. הוא היה הנוסע הגדול הראשון במשפחה. מצאתי תעודת מסע מצהיבה שלו מ-1919 עם עשרות חותמות מסע המעידות על המסלול הפתלתל שהוא עשה מאסיה התיכונה ועד לריו דה ז'נירו, רכוב על גבי גמלים ומפליג באוניות חבוטות.
למי היית רוצה להקדיש שיר?
לאמי המנוחה. את הדחף לכתוב ירשתי מאבי, אבל הפכתי לסופר הרבה בזכות אמי. היא זכתה לעיין בשלושה מהספרים שלי, אם כי אינני מאמין שקראה אותם ממש, ואילו קראה, מן הסתם חשבה שאני משחית את זמני, ועדיף שהייתי מוצא עבודה שתעניק לי קביעות ומשכורת (למשל בדואר).
ירון אביטוב, הומלס, הוצאת כרמל/עמדה, 205 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
