בין בום אחד לשני: הטלוויזיה עוברת לתודעת מלחמה
יש תודעת שידור, ישראלית ועולמית, בה מנסים ערוצי הטלוויזיה לשמור על שגרה גם בעיתות קרב, קטיעת השידורים אמש והדיווח החי כל כך מאשדוד מסמנים עליית שלב בדיווח - אנחנו כבר בתודעת מלחמה
רגע הקטיעה - הערב הקשה באשדוד, כל הערוצים
נקודת הזמן שבה הבזיקה אמש בחלקו העליון של המסך שורת הטקסט שהודיעה כי שידור "מלחמת העולמות" לא יחודש בהמשך הערב בערוץ 2 היא רגע משמעותי מאוד בהתפתחות האירועים בדרום. ממש הנקודה שאפשר לשים עליה את האצבע, ובדיעבד לאבחן כי פה עברנו מהגדרה לא מוחשית בסגנון "מבצע מתגלגל" או "מהלומה מוגבלת" לתודעת מלחמה.
החיבור בין קטיעתה ההכרחית, מחויבת המציאות של תוכנית הריאליטי-ריקודים החדשה של "קשת" לטובת מבזק בהול על תחילתו של ערב קשה ועצוב, לבין הלחימה והשלכותיה העתידיות, לא נובע מרצון להיות סרקסטי, גם לא מציניות. אם כבר, הוא נובע מהסתכלות אחורה, אל התנהלות האירועים במלחמת לבנון השנייה, רק לפני שנתיים וחצי.
יש דפוס ברור להתנהלות התקשורת - עולמית או ישראלית - במלחמות. בהתחלה מתגייסים, מאמצים קו פטריוטי, מריעים לנוכח הביצועים המושלמים של החימוש המדויק והמתוחכם. כל עוד אין יותר מדי נפגעים בצד שלנו, מנסים לשמור על שגרת שידורים. לא לפגוע בלוחות, לא להפוך את הערוצים המרכזיים לאולפני חדשות שפתוחים 24 שעות ביממה. ואז, ככל שהלחימה נמשכת ויותר ויותר אנשים מתוך המערכת יורדים לדווח מהשטח, העסק נהיה אישי.
זה לא צחוק: הם שומעים את האזעקות. משתופפים על הרצפה במידות שונות של בהלה או לא ממצמצים, וממשיכים לדבר מול המצלמה, כמו רוני
זה מה שהתחיל לקרות עוד אתמול בבוקר, כאשר הכתבים מיהרו לדווח מהמקום שבו נפלה הרקטה שהרגה את פועל הבניין, וקלטו שהם נמצאים בעיר גדולה, מוכת טילים. שזה כבר לא עסק מרתק ומעט משעשע, מין נופש פעיל שבו כל החבר'ה נפגשים ומכינים קפה על גזייה ליד ניידת השידור. זאת מלחמה, ואפילו לא סימפטית.
בלילה, עם נפילת הקטיושות באשדוד ואלו קטיושות - והגיע הזמן להפסיק לאמץ את הכינוי המערבי "גראד", שמשמש כמילה מרוככת ומכובסת, כבר היה ברור שנחצה רף הקורבנות הדמיוני, האכזרי, זה שאף פעם לא יודו בו, שמבדיל בין מבזק קצרצר והמשך שידורים כרגיל לבין מעבר לנוהל דיווח מלחמתי.
הבוקר, קשה לראות איך הערוצים המרכזיים חוזרים לשדר כרגיל. זה ייתפס כאסקפיזם, כהדחקה של מציאות קשה. זה לא יתקבל בציבור. יהיו שידורים מיוחדים. ואחר כך דיווחים בלתי פוסקים מבתי החולים. ויובאו בהרחבה סיפוריהם האישיים הטרגיים של ההרוגים. השדרנים יאמצו טון דיבור עגום. הפרשנים יתחילו להעלות "שאלות קשות". כתבי המפלגות ידווחו על "בקיעים ראשונים". תנחת עלינו תודעת מלחמה, ואולי גרוע מזה: תודעת לבנון 2.
נא להמתין לטעינת התגובות
