מדף הספרים של גילי בר-הלל
גילי בר-הלל, עורכת סדרת ספרי הנוער בהוצאת גרף שבימים אלה משיקה את הספר "פרסי ג'קסון וים המפלצות", בוחרת ספרים שהיא אוהבת לקרוא שוב ושוב. לצד החיבה למעשיות ואגדות, מספרת בר-הלל על מחזות, ספרי שירה ועיון שהסבו לה קורת רוח
סיפורי הפיות - אנדרו לנג
מבחינה ויזואלית, אחד המקטעים היפים ביותר על מדף הספרים שלי, שכן לכל אחד מתריסר הספרים בסדרה הזאת יש צבע שונה, ואצלי הם מסודרים לפי צבעי הקשת. במהלך סוף המאה ה-19 עד השנים הראשונות של המאה ה-20 יצאו לאור הספרים הללו, ובהם אסופה של מעשיות ואגדות מכל רחבי אירופה, עם טעימות פה ושם מאלף לילה ולילה. הראשון שנפל לידי היה, במקרה, The Red Fairy Book ("ספר הפיות האדום"), כשהייתי בת תשע או עשר.
אחר כך התחלתי לאסוף מחנויות יד שנייה את הכרכים הנוספים, כל אחד וצבעו שלו: הכחול, הסגול, החום, הירוק, הכתום... בלעתי את הסיפורים הללו: אחדים אהבתי יותר ואחרים פחות, אחדים נשכחו מייד ולאחרים חזרתי שוב ושוב. בלי לשים לב גם ספגתי קצת מיתולוגיה קלטית, נורדית, סלאבית, גרמנית.
כשהגעתי לאוניברסיטה ולמדתי לראשונה על ספרות פסטוראלית לדוגמה, או על המקורות למחזור הטבעת של וואגנר, פתאום הבנתי שאני מכירה את עלילות הבסיס. הסיפורים שקראתי להנאתי הקנו לי סוג של השכלה, מעט אקלקטית אבל שימושית. לעברית תורגמו בודדים מהסיפורים בהוצאת מחברות לספרות, אבל למרבה הצער האסופות נערכו, קוצרו ועורבבו, ונשמטו מהם כמה מהחומרים הפחות סטנדרטיים.
הקוסם מארץ עוץ - פרנק באום
מי שמתעניין בקשר שלי לספר הזה מוזמן לקרוא את פתח הדבר שכתבתי לספר "הקוסם מערץ עוץ, המהדורה המוערת" שתרגמתי להוצאת אריה ניר. אוסף ספרי העוץ שלי תופס פה כוננית שלמה – שישה מדפים – ולא יכולתי להתעלם ממנו. באוסף יש הרבה ספרי עיון, ספרים שונים מאת פרנק באום, ועוד.
יש בו מהדורות של הקוסם מארץ עוץ בכעשרים שפות, אחדות מהן עתיקות או נדירות או מאויירות באיורים מרהיבים ומרגשים. יש גם ספרי המשך בסדרת עוץ, שמלבד אחד לא תורגמו לעברית. כילדה היו אלה בין חומרי הקריאה האהובים עלי. מדובר בספרים נאיביים מאוד, קצת מיושנים, קצת מרושלים, אבל רוח השטות וחדוות ההמצאה ושמחת החיים נשפכות מכל עמוד.
אילו הייתי קצת יותר אמיצה - או הרבה יותר עשירה - הייתי רוצה לתרגם את כולם לעברית; אבל אני באמת לא בטוחה בפוטנציאל המסחרי שלהם. אני בכל אופן אוהבת אותם אהבת נפש, על מגרעותיהם.
הילד הזה הוא אני - יהודה אטלס
די התאמצתי לחשוב על ספר עברי שאוכל לכלול פה, אבל האמת שמאז ומעולם העדפתי לקרוא באנגלית. לקרוא באנגלית, ולכתוב בעברית – לא מתוך אידיאולוגיה, סתם כי כך הכי קל לי. דווקא בשנים האחרונות אני קצת מכפרת על חטאי וקוראת יותר בעברית, קצת מתוך תחושת חובה להשלים את החסר.
אבל כילדה, מלבד ספרי חיות המחמד של דורית אורגד, ספרי ציון של גלילה רון-פדר, "ילדת חוץ" של נורית זרחי ועוד קומץ ספרים שאת שמותיהם שכחתי, נדמה לי שכמעט לא קראתי עברית.
הכי מכולם, כך נדמה לי, אהבתי את סדרת "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס. כל שיר הוא מונולוג קטן שמתחנן להיות מוצג. העיצוב הגאוני בפשטותו של דני קרמן אף הוא תרם רבות לחן של הספרים הללו.
An Introduction to Poetry - X. J. Kennedy
כשהתחלתי ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, ביקש אחד הידידים של אמי, פרופסור (למתמטיקה) איזי כצנלסון, לעיין במקראה שמתוכה למדתי מבוא לשירה אנגלית. הוא דפדף בה ועיקם את אפו, ואמר "אני אתן לך משהו יותר טוב".
כעבור כמה ימים שב ובאמתחתו האנתולוגיה הזו, שהיא גם ספר ללימוד יסודות השירה, עם שאלות מנחות, מבואות לפי נושאים והסברי מושגים. קצת מצחיק לאהוב ככה ספר לימוד, אבל יצא שזוהי אנתולוגיית השירה האנגלית האהובה עליי. כל שיר שאני מחפשת נמצא בה. כבר תרגמתי אי אלו שירים מתוך האנתולוגיה, ופתחתי וסגרתי אותה כל כך הרבה פעמים שהכריכה נקרעה וניתקה, ועדיין אני מתעקשת להחזיק אותה במדף הקרוב ביותר לעמדת העבודה שלי.
הנשיקה מבעד למטפחת בעריכת אשר רייך
עוד אנתולוגיית שירה. מסתבר שאני חובבת שירה. את האנתולוגיה הזאת אני אוהבת במיוחד כי מדובר בלקט של השוואות תרגומים. פעם היה מדור השוואות התרגומים מופיע באופן סדיר במוסף "תרבות וספרות" של הארץ, ואני הייתי גוזרת את ההשוואות ושומרת אותן באדיקות בקלסר.
הספר הזה איפשר לי לזרוק את רוב גזירי העיתון המצהיבים. כשקוראים עוד תרגום ועוד תרגום ועוד תרגום של אותו שיר, בסופר-אימפוזיציה זה על זה, נדמה שהאמת של השיר צפה ועולה בנקודות ההשקה שבין תרגום לתרגום. רק כך אפשר לטעום שירה שנכתבה בשפה זרה, ולא רק את שירת המתרגם.
Arcadia - טום סטופארד
הנציג הנבחר מתוך אוסף המחזות הנרחב שצברתי במהלך שנות הלימוד שלי בחוג לתיאטרון. אין כמו טום סטופארד שנון, חכם, נוגה לפרקים: כזה שיודע לקחת את הנושאים הכי אינטלקטואלים ולפרק אותם למרכיביהם האנושיים, שמדברים אל ליבו של כל אחד.
בארקדיה, לדוגמה, הוא החליט להתמודד עם נושאים כגון תורת הכאוס במתמטיקה, אופנות הגינון בעידן הויקטוריאני, עקרון האנטרופיה בפיזיקה, ותככים ותחרות בעולם האקדמיה המודרני, והצליח לעשות מכל זה סיפור מכמיר לב על ילדה אחת שמתה מאהבה. אם הייתי טוענת ששקספיר הוא המחזאי האהוב עלי זה היה נדוש, ואף אחד גם לא היה מאמין לי. אז סטופארד.
The Language Instinct - סטיבן פינקר
נדמה לי שזה אחד מספרי העיון הראשונים שקראתי להנאתי, לא כי היתה עלי חובה לקרוא אותו לאיזה קורס, לא כי כתבתי עבודה בנושא – סתם כי אמרו לי שהוא מעניין. העובדה שיש לי רקע של שנה א' בבלשנות תרמה להנאתי מהספר הזה, שכולו עוסק בהוכחות שונות לכך שבני אדם נולדים עם מוח שמכוון ללמוד שפה, אבל לדעתי כל אחד יכול להנות מקריאתו.
טקסט מדעי לא חייב להיות יבש, טכני ומשעמם. נהפוך הוא, ספר שמצליח להפוך את החשיבה המדעית לנגישה לכל אחד, הוא הישג גדול. מפינקר עברתי לקרוא את אוליבר סאקס, סטיבן ג'יי גולד, מלקום גלאדוול וכיוצא בזאת. התמוגגתי מספריו האוטוביוגראפיים של ריצ'רד פיינמן (אם כי יש בהם פחות מדע ויותר אנקדוטות אנושיות משעשעות).
נדמה אולי שיש ניגוד בין האהבה שלי לספרות פנטסטית, לבין אהבתי למדע ולחשיבה מדעית. אבל לאט לאט אני משתכנעת שדווקא אנשים עם מנטאליות מדעית אוהבים פנטזיה טובה, אינטליגנטית. פעם ראיינתי את טרי פראצ'ט, סופר פנטזיה הומוריסטי שמוכר מיליוני עותקים ברחבי העולם, והוא אמר שכל המעריצים הגדולים שלו קשורים לפקולטות למדעי הטבע, בעוד אנשי מדעי הרוח נוטים לא להבין את ההומור שלו.
Dear Julia - בראיין ביגס
הנציג הנבחר ממדף הקומיקסים. מין קומיקס אינדי כזה, כמו סרטים מפסטיבל סאנדאנס, על איש משונה אחד שחולף לעוף. גיליתי את "דיר ג'וליה" כשעוד היו קיימות רק שתיים מארבע החוברות המרכיבות את הסיפור הזה. נמשכתי לגרפיקה, למבנה הייחודי של בדיוק ארבעה פאנלים רבועים בכל דף רבוע המכתיבים מקצב קריאה משונה וקטוע, לקליגרפיה המתאומת לכל דמות בנפרד.
נכנסתי לאתר של היוצר וניסיתי להוריד שם איזה שומר מסך ללא הצלחה, פתאום מצאתי את עצמי בהתכתבות מפתיעה עם ביגס בכבודו ובעצמו, שהתברר כאדם משעשע ומלא תובנות מעניינות. זה היה מחמיא ונעים ושדרג את כל חווית הקריאה והציפייה לחוברות הבאות בסיפור.
הבריון של ארצ'ר- דיאנה וין ג'ונס
את דיאנה וין ג'ונס גיליתי בגיל שבע, כשלקחתי את ספרה "חיי קסם" מספריית הקונסוליה הבריטית שהיתה אז בבניין טרה סנטה בירושלים. מאז אני מעריצה מושבעת. כל ספר חדש של ג'ונס אני קונה מייד ודואגת לפנות לעצמי יום לקריאתו.
ג'ונס החריפה וחדת האבחנה היא אחת היוצרות המקוריות ביותר בתחום ספרות הפנטזיה לנוער, ומסוג הסופרים שנערצים במיוחד על סופרים אחרים. כשמתחשק לי להתנחם בקריאה חוזרת של ספר מוכר, אני חוזרת אל ספריה של ג'ונס. "הבריון של ארצ'ר" הוא אחד המשעשעים שבהם, ספר שמעלה את האפשרות המעניינת שכל הטרדות הממררות את חיינו ברמה המוניציפאלית – שיפוצים בכבישים, בעיות בניקוז, שביתות של מפני אשפה – כולן נובעות מקנוניה זדונית של יישויות על-טבעיות השולטות בחשאי בחיינו ומסוכסכות בינן לבין עצמן. הספר צפוי לראות אור בעברית אצלנו בהוצאת גרף מתישהו באביב, טפו טפו טפו בלי נדר.
אחד הכיפים הכי גדולים שלי זאת הזכות להוציא לאור ספרים שאהבתי כל כך, ולקבל תגובות נלהבות מקוראים. לאחרונה יצא בהוצאת גרף הספר השני בסדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" מאת ריק ריירדן, ומאז לא עובר יום שלא מגיע לתיבת הדואר האלקטרוני שלי מייל ממישהו ששואל "נו, מתי כבר הספר הבא בסדרה", וכל מייל כזה מחמם לי את הלב.
כמה מהמיילים האלה כתובים בשגיאות כתיב איומות, וזה מרגש אולי אפילו יותר, כי אז אני מדמיינת קורא שהוא אולי קצת דיסלקט, כמו פֶּרסי, ואני מתארת לעצמי שזה מאמץ גדול בשבילו לקרוא את הספר ולכתוב לי תגובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
