ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

רוקדים עם דמעות בעיניים

מתוך האפר המדוכדך של ג'וי דיוויז'ן בקע הרכב הדאנס-פופ ששינה את האייטיז. דנה קסלר חוגגת הוצאה מחודשת של חמשת האלבומים הראשונים של ניו אורדר וכולם מוזמנים למסיבה

השעה היא טובה ומוצלחת וחצי. הנה יוצאים להם מחדש חמשת האלבומים הראשונים של ניו אורדר (New Order) בהוצאות כפולות, המכילות את המקור שעבר עריכה דיגיטלית ודיסק בונוס עם בי-סיידז, רמיקסים וסינגלים שלא יצאו באלבום המקורי (ולניו אורדר יש מלא כאלה).

אף שהוצאות מחודשות הן דרכן של חברות תקליטים לסחוט עוד כסף מהמעריצים, הפעם אין תלונות. איך אפשר להתלונן עם כאלה נתונים? חמישה אלבומי מופת, עשרה דיסקים, חמש עטיפות מינימליסטיות יפהפיות של המעצב פיטר סאביל וסיפור אחד מרגש של להקה שהצליחה להמציא את עצמה מחדש כנגד כל הסיכויים, כמו דרמה הוליוודית ממנצ'סטר הגשומה עם הפסקול הכי טוב בעולם.

לפני שניו אורדר היו ניו אורדר הם היו ג'וי דיוויז'ן (Joy Division), אחת הלהקות המדכאות והקודרות ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. ב-18 במאי 1980, ערב נסיעתם של ג'וי דיוויז'ן לסיבוב הופעות בארה"ב, נמצא הסולן וכוכב הלהקה, איאן קרטיס, תלוי במטבח ביתו. חברי הלהקה הנותרים - הגיטריסט ברנרד סאמנר, הבסיסט פיטר הוק והמתופף סטיבן מוריס - המשיכו לעשות מוזיקה תחת השם ניו אורדר ונסעו להופיע באמריקה ללא קרטיס התלוי.

ג'וי דיוויז'ן היתה חתומה בחברת התקליטים המנצ'סטרית העצמאית פקטורי רקורדס, שהקים מגיש הטלוויזיה וחובב הפאנק טוני ווילסון (שנפטר בשנה שעברה). החוזה היה חד-צדדי, נטול תוקף משפטי ונחתם בדמו של ווילסון על מפית בפאב המקומי, אבל ניו אורדר כיבדו אותו כל עוד זה היה אפשרי מבחינה כלכלית - וכל מי שמכיר את הסיפור קצת יותר לעומק (או ראה את סרטו של מייקל ווינטרבוטום - "אנשי המסיבות") יודע שזה לא היה קל.

את חמשת האלבומים הראשונים שלהם, בכל אופן, הוציאו ניו אורדר בחברה של ווילסון, ולכן מכונה סדרת ההוצאות המחודשות הזו "The Factory Years".

אז הנה אנחנו מצדיעים לשנים ההן ולחמשת אלבומי המופת הללו, שבהאזנה להם אפשר לעקוב, צעד אחרי צעד, אחר הפיכתה של ניו אורדר מאקספרימנט של התמודדות עם אבל ללהקת דאנס-פופ מהפכנית.

כשאלבום הבכורה של ניו אורדר יצא - שנה וחצי אחרי התאבדותו של איאן קרטיס - הוא לא מי יודע מה הצליח וגם הביקורות לא היו משהו. אנשים לא האמינו שלהקה יכולה להמשיך הלאה אחרי שהסולן שלה מתאבד, גם לא אם היא משנה את השם. ובאמת, "Movement" נשמע כמו המשך ישיר לג'וי דיוויז'ן. למרות הדומיננטיות של הסינתסייזרים - רמז לבאות - עדיין מדובר באלבום השרוי באווירת הנכאים של להקת האם.
 

זהו אלבום אפל ואפוקליפטי, והעובדה שרוחו של קרטיס שורה עליו הופכת אותו לכבד מנשוא. מי שמכיר את ניו אורדר יודע שבשנים הראשונות הם התעקשו לא להכניס את הסינגלים שלהם לאלבומים - בעיה הנפתרת בזכות דיסקי הבונוס. ואכן, דיסק הבונוס מכיל את הסינגל הראשון של הלהקה, "Ceremony", שקישט לפני שנתיים את סרטה של סופיה קופולה "מארי אנטואנט" והפך את הטריילר שלו ליצירה מרגשת שעולה בהרבה על הסרט עצמו.

בניגוד לאלבום המדכדך, זה דווקא שיר אופורי, למרות שנכתב עוד בתקופת ג'וי דיוויז'ן ואפילו בוצע על ידם בהופעתם האחרונה (שהתקיימה באוניברסיטת בירמינגהם שבועיים לפני הסתלקותו של קרטיס מעולמנו). בנוסף מכיל הבונוס גם את הסינגל השני, "Procession", והשלישי, "Temptation", המהווה סנונית דאנס ראשונה.

התקופה שבין האלבום הראשון לשני היתה התקופה החשובה בקריירה של ניו אורדר. בשנת 82' נפתח מועדון ההסיאנדה במנצ'סטר, בבעלות משותפת של הלהקה ושל לייבל הפקטורי. ההסיאנדה היתה עתידה להפוך למועדון הדאנס החלוצי והחשוב ביותר באנגליה, לבירת אקסטזי ולמרכזה של התנועה שזכתה לכינוי "מאדצ'סטר". הרבה בזכות המועדון התברגה ניו אורדר עמוק בסצנת האסיד-האוס שהתגבשה בעיר לקראת סוף האייטיז.
 

באותה שנה הוציאו ניו אורדר את הסינגל הקלאסי "Blue Monday" - החוליה המקשרת בין הדיסקו של הסבנטיז לראשית ימי ההאוס (וסינגל ה-12  אינץ' הנמכר ביותר בכל הזמנים). באופן פרדוקסלי ככל שהוא מכר יותר הפסידו עליו יותר, בגלל העלויות הלא הגיוניות של ייצור העטיפה. אחר כך הם נסעו לאמריקה לעבוד עם מפיק ההיפ-הופ הניו-יורקי ארתור בייקר, שאיתו עבדו על הסינגלים "Confusion" ו"Thieves Like Us", שעשו את הלא ייאמן והרקידו קהל שחור על רחבות מועדונים מיוזעים בניו יורק.

שלושת הסינגלים נמצאים רק בדיסק הבונוס של "Power, Corruption & Lies"- אלבום עדין, אלגנטי ונהדר בפני עצמו - לצד הוורסיה האינסטרומנטלית של "Thieves Like Us", שהופיעה בסרט הנעורים האייטיזי "יפה בוורוד".

באלבומם השלישי שכללו ניו אורדר את השילוב הייחודי שלהם בין פופ, רוק ואלקטרו לכדי אמנות, ושלושת האלמנטים מתקיימים בו באיזון מושלם. האלבום מכיל שירים נהדרים כמו "The Perfect Kiss" הפופי, "Sunrise" האינטנסיבי והכעוס, "Face Up" הדאנסי ולהיט היורו-דאנס "Sub-culture".

דיסק הבונוס מכיל גרסאות דאנסיות יותר לשירים המוכרים, את הגרסה המקורית והנדירה של הקטע האינסטרומנטלי האפל "Elegia", שנכתב לזכרו של איאן קרטיס (17.5 דקות!), ורמיקס לסינגל "Shellshock", גם הוא מהפסקול של "יפה בוורוד". וו-הו.

למרות שבאלבום הרביעי של ניו אורדר צד א' הוא הצד הרוקי יותר וצד ב' האלקטרוני יותר, השאיפה האמיתית של ההרכב במחצית השנייה של שנות השמונים היתה להפוך ללהקה יותר ויותר דאנסואידית. ובצדק מבחינתם, שכן להיטי דאנס זה מה שהם עשו הכי טוב. לראיה, הצד השני של האלבום נפתח בשיר "Bizarre Love Triangle" המופלא, שעתיד היה להפוך ללהיט ענקי ולעזור לניו אורדר לפרוץ לשוק האמריקאי.
 

ב-86' עוד לא היה להם אומץ להוציא אלבום שלם על טהרת האלקטרוניקה, אבל נטיית לבם מורגשת בדיסק הבונוס, שמכיל רמיקסים מועדוניים לחלק מהשירים. בין השאר מכיל דיסק הבונוס שתי גרסאות שונות של "True Faith" - הלהיט הכי גדול של ניו אורדר עד לאותו זמן - שכלל לא הופיע באלבום, וגם את להיט הדאנס המושלם "Touched By the Hand of God".

עוד שיר מדהים שמופיע בדיסק הבונוס הוא "1963", שמעלה איזושהי תיאוריה מופרכת שלפיה ג'ון פ. קנדי שכר את שירותיו של לי הארווי אוסוולד כדי לרצוח את אשתו כדי שיוכל לממש את אהבתו למרילין מונרו, אלא שהרוצח פספס והרג אותו במקום.

השיר המדהים הזה, שאותו הגדיר המפיק סטיבן הייג כ"השיר היחיד על אלימות במשפחה שאפשר לרקוד לצליליו", יצא במקור כבי-סייד של "True Faith" ושוחרר כסינגל רק הרבה יותר מאוחר. לא ייאמן שמישהו החליט להחביא פנינה כזאת בבי-סייד, אבל כשזה מגיע לשירים טובים, ניו אורדר יכלו להרשות לעצמם להיות פזרניים.
 

תשמעו את השיר הפותח את האלבום - להיט ההאוס האופורי "Fine Time" - ולא תאמינו שזאת אותה להקה שצמחה מהאפר של ג'וי דיוויז'ן. את אלבומם החמישי הקליטו האורדרים בחלקו באיביזה, תחת השפעה ניכרת של המוזיקה ששלטה במועדוני האי. בשנים מאוחרות יותר חזרו ניו אורדר לרוק ולגיטרות, אבל את סיום שנות הפקטורי שלהם הם חגגו על רחבת הריקודים. היה פיצוץ של מסיבה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...