מישל פוקו מציץ למחלקה סגורה
"הולדת הקליניקה" הוא טקסט מפותל ששווה את השקעת הקורא בגלל הטענה החשובה שבו: ההתפתחות הטכנולוגית לא רק קידמה את הרפואה אלא גם פגעה בה
ד"ר אוליבר סאקס הביט באישה הקפואה ממולו. רק אתמול התחיל לעבוד במרפאה לחולי נפש בניו יורק, ועכשיו בחן את המטופלת הראשונה. היא נמצאת במצב הקטטוני הזה כבר 30 שנה; למחלה שלה, אמרו, אין תרופה.
כשקם ללכת, הפיל בטעות את העט שלו, אבל ידה של החולה, כמו ברפלקס, תפסה אותו. מן הסתם התרחש המאורע הזה כמה וכמה פעמים, עם רופאים אחרים, אבל רק סאקס התעכב לתהות על משמעותו.
מאוחר יותר הדגים סאקס בפני עמיתיו כיצד החולה תופסת כדור בייסבול, כדי להראות להם שמשהו מתחבא בתוך הצמח הזה ששוכב להם במרפאה. שיש לה משהו להגיד. "זה כאילו היא שואבת את כוח הרצון מהכדור", התפייט.
הקולגות התפרצו בצחוק מלא בוז. הם הרי לא מתעסקים בפרשנות, הם חוקרים את מה שהם רואים. מאוחר יותר התברר, כמובן, שסאקס צדק. המסקנה שלו הובילה לתחילתו של טיפול שהוציא את המטופלים מתרדמתם.
סיפורו של סאקס, נוירולוג שהיה לסופר מדע מצליח ("האיש שחשב שאשתו הוא כובע"), עובד לסרט הקולנוע "התעוררות" ומובא כאן כי הוא ממחיש באופן פשוט את הרעיון שמציג הפילוסוף מישל פוקו בחיבורו "הולדת הקליניקה".
עד שלהי המאה ה-18 רופאים הסתמכו על הייצוג של החולי בחולים עצמם: עבודתם הייתה לדמיין את המחלה המתחבאת בתוך גופו של המטופל, לפרש את המשמעות מתוך דבריו ופעולותיו. ואז הגיעה נתיחת הגופה, אוטופסיה בלעז, ושינתה את המצב.
מקור המילה אוטופסיה מגיע משתי המילים היווניות "אאוט"-מתוך, ו"אופסיס"-ראייה; הפרשנות, אם כך, נדחקה על ידי מה שגלוי לעין. ההתפתחות הטכנולוגית, אומר פוקו, אפשרה לרפואה המודרנית לעסוק במה שרואים וגם לתת שמות לדברים שרואים.
חיידקים, חבלות פנימיות, פגיעה באיברים, בעצמות, ברקמות, בכלי דם-לכל מה שנראה יש את השם שלו. קידמה מדעית? כן. היכרות טובה יותר עם גוף האדם? כן. זיהוי נכון של מחלות? כן. הקלת סבלו של החולה? לא לגמרי. אדרבה, ברגע שהמחלה הופכת להיות אמת שצריך להוציא החוצה, היא הופכת להיות העיקר.
בעיניו של הרופא המודרני, החולה אינו אלא מכשול בדרך להשגת האמת הזו. סבלו הסובייקטיבי של החולה הוא משהו שהרופא צריך לנקות כדי למצוא את המחלה.
ב"הולדת הקליניקה" מחיל פוקו על הרפואה את "השיח", רעיון מרכזי בפילוסופיה הפוסט מודרנית. פוקו וחבריו (בארת, דרידה, לאקאן וכו') החליטו מזמן שהכל "שָֹחִיחַ" - או כפי שאמר דרידה: "אין שום דבר מחוץ לטקסט".
לכל מילה בטקסט יש "מסמן" ו"מסומן": המסומן של המילה הוא החומר הפיזי שלה, מה שאנחנו רואים בעין או שומעים באוזן; המסמן הוא המשמעות שהמילה מעניקה לנו בתודעה. גם החולה של פוקו הוא טקסט, הסימפטומים שלו הם המסמנים של מחלתו, ועכשיו השאלה היא איך קוראים אותם.
היום, כשאפשר לחדור לתוך גופו של החולה ולחזות בחולי עצמו, אין טעם לפרשנות. המסומן החומרי (החיידק, האיבר הפגוע, העצם השבורה) הוא גם המסמן, כלומר המשמעות של עצמו. אבל זוהי אשליה, כי את המשמעות לא תמיד אפשר לראות. כמו במקרה של הנוירולוג סאקס והחולה הקטטונית: המבט הרפואי המודרני יכול היה לחטט בראשה ובגופה של המטופלת שוב ושוב בלי לראות שום דבר חדש. את התודעה של החולה הקטטונית אי אפשר היה לראות ברנטגן.
החיבור של פוקו הוא הרבה מעבר לרעיון פילוסופי. הוא מסמך בעל חשיבות היסטורית, שסוקר את התעצבותה של דמות הרופא לאורך מאתיים שנה, לא רק כמרפא מחלות אלא גם כשליח ציבור,
הוא גם מסמך בעל חשיבות אקטואלית, משום שהוא מזכיר לכולנו כמה סבל יכול להימנע אם רק נשכיל לבנות מערכת בריאות חכמה יותר. אבל כמו הרופאים הקדומים, שנאלצו לחלץ את האמת מתוך הסימנים בגוף החולה, גם ב"הולדת הקליניקה" יש מכשול: חוסר נגישות. הקריאה בטקסט המפותל של פוקו מקבילה לנתיחת גופה: על הקורא לחתוך באזמל עדין את המבנה, להיזהר שלא לאבד ריכוז, ואז לנבור בתוכו עד שימצא את האמת המתחבאת בו.
והחיבור של פוקו הוא אכן גופה, טקסט שנחשב למכונן בשנות ה-60 ושנקבר על ידי האקדמיה במגדל השן שלה במקום להביא אותו לציבור. "אכן מהפך לתפארת", כותב פוקו על נתיחת הגופה הראשונה, "כבוד אפרורי דן אותה לריקבון, לעבודתו השחורה של הכיליון; ואילו בתעוזת התנועה שמחללת אותה רק לשם הגילוי, הגופה הופכת לרגע הבהיר ביותר בצורותיה של האמת.
הידע חופז למקום שבו נוצרה הרימה". עכשיו , כשגופת הטקסט של פוקו הוצאה מהמוזוליאום האקדמי, צריך לחלל את קודשה באותה "תעוזת תנועה" שעליה מדבר פוקו. זה אפשרי לחלוטין, וזה שווה את המאמץ.
מישל פוקו הולדת הקליניקה-ארכיאולוגיה של המבט הרפואי מצרפתית: נועם ברוך, רסלינג, 300 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
