סיכום קולקציית ספרי המקור ב-2008
המצטיינים: אפלפלד, גרוסמן, איריס לעאל וירמי פינקוס. המאכזבים: גוטפרוינד, קנז, אלון חילו ואניטה שפירא. אריק גלסנר מסכם שנת מקור
דאה הדר צילום: יח''צ
לפני שאציג את היצירות הנבחרות שלי ל-2008, כמה מילים כלליות. בספרות המקור השנה ניכרות מגמות דומות לאלה שאפיינו אותה בשנים הקודמות. מגמה אחת בולטת היא עיסוק בסוגיית הזהות הישראלית.
העיסוק הזה מתגשם באמצעות פנייה לעבר (למשל ב"לפיכך נתכנסנו" בספרו של יוסי שריד), היישרת פנים להווה ("מתקנים ואטרקציות" של מיכל זמיר, "אלוהים אוהבת אותי" של עמוס טלשיר, "אוי מתוקים שלנו" של רוגל אלפר) ופנייה לעתיד ("הידרומניה" של אסף גברון).
מגמה אחרת שממשיכה שנים קודמות היא פתחון פה שניתן למיעוטים מסוגים שונים: יוצאי אתיופיה ("אסתרי" של אומרי טגאמלק אברה), בדואים ("האיש המאושר" של צור שיזף), מתנחלים ("מים שאין להם סוף" של מיכאל שיינפלד, "אחד מאלף" של מירה קדר), חרדים ("צללים בראי" של חנה בת שחר), עניים ("ימים יגידו, אנה" של מירה מגן), עולים מזרחים ("בואי הרוח" של חיים סבתו), פלסטינים ("אחוזת דג'אני" של אלון חילו) ועוד.
מגמה נוספת, מינורית יותר, שממשיכה תופעה מהשנים הקודמות, היא העיסוק באמנים וסופרים (למשל, בביוגרפיה של עמוס קינן "על דעת עצמו", בספרה של רות אלמוג "זרה בגן עדן", ובמובן מסוים ב"עאידה" של סמי מיכאל, ב"מקראות ישראל" של אמנון נבות וב"זבובים" של אהרן מגד).
שתי מגמות מאפיינות במיוחד את 2008. הראשונה, מינורית אך משמעותית, היא ניסיון ביטוי של חוויות מיסטיות או תפיסת עולם מיסטית ("פנים צרובי חמה" של שמעון אדף, "בעין החתול" של חביבה פדיה, "לילי" של שלמה קאלו).
התופעה השנייה מעט מפתיעה: רשימה ארוכה מאוד של יצירות ישראליות עסקו במלחמת המינים, לעיתים בגילוייה הכואבים, המכוערים ואף הרצחניים ("סימני חיים" של אבירמה גולן, "קציצות" של אילן הייטנר, "זוג" של איל מגד, "עכשיו זה כתוב" של אילנה ברנשטיין, "אשת חיל" של ליהיא לפיד, "אש בבית" של איריס לעאל, "השקרים האחרונים של הגוף" של גיל הראבן, "סמטאות" של אלישבע, שראה אור מחדש).
האם זה מקרי או שמשהו באוויר - פרשיית קצב? פרשיית רמון? הסיכויים לראשות ממשלה נשית אחרי שנות דור של הנהגה גברית? - גרם לכך שהנושא הוותיק הזה חזר השנה באופן בולט כל כך?
בסך הכול 2008 הייתה שנה לא רעה בספרות המקור. ספר טוב, לפני תארים כמו "חשוב", "עמוק", "יפה" או "מתוחכם", מסב שמחה לקוראו. ליתר דיוק, ספר הוא ספר טוב כשהוא מצליח לשלב את חשיבותו, עומקו, יופיו או תחכומו בחוויית קריאה מהנה.
הספרים שבחרתי להסב אליהם את תשומת הלב, לפיכך, הם אלה שהסבו לי הנאה בקריאתם. את הנבחרים חילקתי לשתי קטגוריות: "הטובים" ו"הטובים מאוד", וההבדל המשמעותי ביניהן הוא בעיקר במידת המהוקצעות והגימור היצירתיים. קטגוריה נוספת היא של הספרים המאכזבים, כאלה שעוררו ציפייה שלא נמלאה. ואלה שמות:
הטובים מאוד
אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם" (כנרת זמורה-ביתן) בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ניצול השואה ברונו, שסבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי המלחמה, היא בגידה בייעוד היהודי.
כך מנסח "והזעם עוד לא נדם" עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. דויד גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה" (הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה) ירושלמית
פרודה ואם לשניים יוצאת עם מאהבה משכבר למסע בטבע הארצישראלי.
הרומן המדובר מאוד מכיל כמה זינוקים גאוניים: לשוניים ופסיכולוגיים, בתיאורי טבע ומציאות חושניים, בסצינות דרמטיות-עלילתיות. גרוסמן לקח על עצמו לגבש אמירה על המצב הישראלי העכשווי, ואכן לאורך כמה עשרות עמודים, ואולי כמה מאות, הספרות הישראלית שבה ומוצאת כאן את קולה המז'ורי.
אש בבית, איריס לעאל צילום: כריכת הספר
ירמי פינקוס, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" (עם עובד) השנה: 1937. בעיר צ'רנוביץ שברומניה יוצא תיאטרון יידי של שחקניות לא צעירות לדרך חדשה. ירמי פינקוס כתב רומן מפתיע שמשלב מתיקות וחמיצות, דקות אבחנה, הומור וחמימות אנושית, ומעלה ציוויליזציה על סף הכחדה. ברומן מסתתרת אמירה מקורית על המצב היהודי וגם אמירה ערמומית על מוסד הסלבריטאות בעבר ובהווה.
הטובים
פנים צרובי חמה מתוך עטיפת הספר
אבירמה גולן, "סימני חיים" (הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה) פרופסור לספרות כבן 50 שוכב בבית חולים בתרדמת לאחר תאונת דרכים, וסיפורי הנשים בחייו מתחילים להתגולל לעינינו. רומן אינטליגנטי על גבר וגבריות שגבר-סופר ישראלי היה מהסס לכותבו.
נורית גרץ, "על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן" (עם עובד) ביוגרפיה לא סטנדרטית, חלקית אך עשירה. כי חייו של עמוס קינן היו עשירים, כי הביוגרפית היא גם סופרת מוכשרת.
ימיו ולילותיו של הדודה אווה, אמנון דנקנר צילום: כריכת הספר
דאה הדר, "אצלנו עכשיו בוקר" (כנרת זמורה-ביתן) הזמן: שנות ה-80. המילייה: בורגנים ישראלים הרודפים אחרי החלום האמריקאי באמריקה. ריאליזם מפורט שבעיקרו אינו רכרוכי ואינו מטייח ומצליח ללכוד רוח של תקופה ושל סביבה חברתית.
איל מגד, "זוג" (ידיעות ספרים) רסיסי וידוי, התבוננות עצמית, הגות, על יחסיו של הסופר עם האישה המושלמת בחייו. יצירה עברית חושפנית המפגינה כושר לאנליזה עצמית ולהגות מקורית.
רונית מטלון, "קול צעדינו" (עם עובד) בסגנונה העצמאי והמקורי מעלה רונית מטלון באוב את הדמות של אמה, שעלתה ממצרים וחיה עם שלושת ילדיה ואמה הזקנה בשכונת עוני בשולי פתח תקווה.
טורפים של קיץ, ענת עינהר צילום: יח''צ
מאיה ערד, "תמונות משפחה" (עם עובד/חרגול) שלוש נובלות העוסקות במשפחה הישראלית ובשינויים שעוברת החברה הישראלית בעידן הגלובליזציה. חדוות הסופרת, החשה שהיא שולטת במלאכת ידה, מדביקה את הקורא.
אסף שור, "מוטי" מוטי הוא צעיר פנטזיונר ומופנם, והרומן ההגותי בעיקרו של אסף שור הוא משל מחוכם על איש המעשה לעומת איש הדמיון.
חביבה פדיה, "בעין החתול" (עם עובד) באמצעות התבוננות בחתולי רחוב בבאר שבע נוסק הספר האקסצנטרי-מרתק הזה לעירוב חד פעמי ומקורי, שניתן לכנותו "ביקורת תרבות קבלית".
המאכזבים
אמיר גוטפרוינד, "בשבילה גיבורים עפים" (כנרת זמורה-ביתן) עירוב של שימוש בבלוטות הנוסטלגיה הלאומית במעללי אהבים ומין א-לה "אסקימו לימון", תוך יצירת חבורה מלאכותית של חברים וקורותיהם לאורך כמה עשורים. גוטפרוינד, שכישרונו בוטא בספריו הקודמים, זונח אותו לשווא לטובת יצירה חלטוריסטית.
אלון חילו, "אחוזת דג'אני" (ידיעות ספרים) התקופה: שנות העלייה הראשונה. העוול: נישול הערבים. כשכישרון ספרותי מובהק חובר לעמדה אידיאולוגית אופנתית ומתחנפת, התוצאה היא ספר מזויף שכישרונו הגדול של המחבר רק מבהיק יותר את זיופו.
דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים צילום: עטיפת הספר
אניטה שפירא, "ברנר - סיפור חיים" (עם עובד) בשביל לכתוב ביוגרפיה על דמות כמו ברנר צריך להיות היסטוריון שהוא גם חוקר ספרות חד וגם פילוסוף ונוסף על כך בעל רגישות אנושית נדירה, המזכירה את הרגישות של מושא הביוגרפיה. אניטה שפירא היא היסטוריונית מוכשרת מאוד, אבל רק זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
