קצו של חלום הקולנוע האמריקני
הוליווד המתנוונת לא הצליחה לייצר ב-2008 יותר מסרט מופתי אחד. מזל שיש את צרפת, שתעשיית הקולנוע שלה קמה השנה לתחייה
עד כדי כך חשובה לכולם יקירתם הטלוויזיה. אילו אחוז מזערי מהאנרגיה המתפרצת הזאת היה מוקדש בעשור וחצי האחרונים להגנה על מה שמכונה היה פעם "אמנות הקולנוע", אולי מישהו שם בהוליווד היה לוקח בחשבון את משמעותה של הפרידה המלאה כמעט של תעשיית הסרטים ממושגים ערטילאיים ומזולזלים כמו טעם טוב או מוביליות חברתית.
ברור מאליו שמדובר בקרב אבוד ומיותר. שהרי השינוי המוחלט שעבר על הקולנוע מאז תחילתן של שנות ה-90 מזכיר, ולא במקרה, את הגט שנתן הקהל לפני כמה עשרות שנים ליוצרי המוזיקה הקלאסית העכשווית.
אז גידרו צרכני המוזיקה הקלאסית מלחינים כלוצ'יאנו בריו, קרלהיינץ שטוקהאוזן או מאוריציו קאגל בתוך גטאות עילית, והתפנו לצריכה המונית של מוזיקה ידידותית ומלטפת יותר את האוזן. כיום, 50 או 60 שנה מאוחר יותר, כבר אי אפשר לסגור את הפער הזה, המתבטא עתה בניתוק מלא בין העשייה והצריכה.
ובקולנוע כמו במוזיקה. מדי שנה הופכת משימת הסיכום השנתי של היצע הסרטים שהתגלגלו לבתי הקולנוע המסחריים למדכאת יותר ויותר. שהרי בעולם הסגור של הפסטיבלים לקולנוע מתפקד עדיין המדיום האמנותי הזה לגמרי לא רע. אך כשהדברים נוגעים לתפוצה ההמונית, נראים הסרטים של העשור האחרון כשווי ערך איכותיים לזמרתן של דיוות מהוללות מהליגה של בריטני ספירס.
אמנות הקולנוע, ממש כמו עיראק או אפגניסטן, מצויה כיום בצלו של כיבוש אלים. אחרת איך ייתכן שסרט הכתוב רע ומשוחק באופן מזעזע, כמו "ההחלפה" של קלינט איסטווד, נתפס פה ושם כיצירה עמוקה ובעלת ערך מוסף נכבד. השחיקה המתמדת של יכולת העמידה בפני קיטש ארוז היטב, עוד תביא במקרה המסוים הזה, כך נראה, לאנג'לינה ג'ולי, השחקנית הראשית בסרט, את האוסקר ואת יתר ההוקרות השנתיות הנחשבות.
כמה סרטים הוליוודיים ראויים ממש הגיעו השנה לבתי הקולנוע בישראל? אולי אחד. אם לא לקחת בחשבון את "ארץ קשוחה" של האחים כהן, שהוקרן פה בחודש ינואר שעבר ושייך למעשה לעונת 2007, הרי שרק הסרט "לפני שהשטן יידע", של סידני לומט בן ה-84, השכיל להעמיד בפני הצופים אתגרים של ממש.
הסיפור האפל הזה, על אבות ובנים ועל מוסר תנ"כי קדמוני, הבליט יותר מכל את האישיות הפילמאית הגדולה של פיליפ סימור הופמן, ששלטה בבתי הקולנוע כאן במהלך כל השנה החולפת. העירוב המבלבל לעתים בין גסות לפגיעות ובין שכל ישר לאובדן השפיות, שהופמן הווירטואוז היטיב לבטא ב"לפני שהשטן יידע" המאיים, "לסגור מעגל" המלודרמתי, "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" הפארודי, ואפילו ב"סינקדוכה, ניו יורק" המעייף, הציג במלוא תפארתו את
אך לא על הופמן החי בוזבזו השנה דפי העיתונים, כי אם על הית' לדג'ר המת ועל מה שתואר כהופעתו המסעירה ב"האביר האפל". מנהג יהודי נושן הוא שלא מדברים סרה במתים. לכן, יש למתן את ההתייחסות להופעה זו, ולומר שהיא מקבילה לפוזה של הסרט עצמו. "האביר האפל", פאר ההוליוודיזם של 2008, הוא המיצוי המלא ביותר של רוח העשייה הפילמאית בעשור האחרון-פוזה פאשיסטית, רעשנית, נעדרת קנה מידה אנושי.
קוראים להם "סיינס פיקשן", משתמשים בהם בטכניקות של סדרות קומיקס, אבל הם שדים פאשיסטיים בתחפושת פוסט מודרניסטית. מעניין אם סרטי השנה הבאה-השנה של המשבר הכלכלי הגדול באמת-ישכילו להפיק מבט אמפתי יותר על הפרט האנושי.
הוליווד, שהיא קרוב לוודאי הסוכנת הפוליטית היעילה ביותר לקפיטליזם בנוסחו האמריקני המבעית, הרבתה להטיל בשנה החולפת אל האקרנים את הלך הרוחות המצטבר בקשר למעורבות הכוחנית של המערב בעולם האסלאמי.
"הממלכה", "גרייס איננה", "8 צדדים לאמת", "מלחמה בע"מ", "הפצוע החמישי", " גוף השקרים", הם רק חלק מארסנל הסרטים המסורבלים, שבאמצעותם השתדלו האמריקנים גם השנה לנסח לעצמם נימוקים לבקשות הכפרה המוסרית הפתטיות, שבמישור הפוליטי הישיר כבר הספיקו להניב פירות בעצם ניצחונו של ברק אובמה.
כדאי לעצור כאן בפירוט התוצרת ההוליוודית, שהרי הרבה חדווה לא תצמח פה מהמשך נבירה במלאי השנה שחלפה. ההפתעה החיובית הגיעה השנה דווקא מהכיוון הצרפתי. זאת, לאחר שנים לא מעטות שבהן נדמה היה שתשה העוצמה הפילמאית של מעצמת קולנוע זו, שהשקיעה את עצמה בתוך השלוליות התיאורטיות שהותירו אחריהם ז'אן לוק גודאר ועדר מאמיניו.
מבין הסרטים הצרפתיים הרבים (יחסית), שמפיצי הקולנוע הישראלים בחרו לייבא ב-2008 בקעו גם שני סרטי השנה-"בין הקירות" של לורן קאנטה ו"הגרגר והדג" של עבדלטיף קשיש. שתי יצירות שהניחו בצד את הצורך האובססיבי להוכיח שליטה במצלמות ובפירוטכניקה, לטובת התמקדות במה שחשוב באמת - אמירה בעלת מחויבות.
מצרפת הגיחה גם התזזית הבולטת של השנה האחרונה-מתיו אמלריק המגוון. מצד אחד הוא עיצב תפקיד לא פשוט ב"הפרפר ופעמון הצלילה" ומהעבר האחר הוא כיהן כנבל התורני שזומם להחריב את העולם בג'יימס בונד האחרון. בין לבין, הספיק השחקן להשתלב בכובד הראש שאפיין את הסרטים "סיפור חג" ו"הסוד".
כמו ג'ים קארי, גם אמלריק ניחן בפנים עשויים מפלסטלינה גמישה. אך בניגוד לקארי הדוחה, אמלריק מתעל את תכונת ההשתנות החיצונית לכיוונים קריאטיביים. ואגב כך, דווקא נטייה זו היא שהרגה לו את דמות הרשע בפרק החדש של ג'יימס בונד.
שכן, עד כה לא רשמה סדרה עייפה זו רשע סקפטי כל כך, כמו שאמלריק יצק לתוך הדמות שלו ב"קוונטום של נחמה". לצד ההפתעות הצרפתיות, ניתבו מפיצי הקולנוע המקומיים אל האקרנים עוד כמה עבודות פילמאיות מעניינות, מתעשיות שאינן דוברות אמריקנית.
"שלושה קופים", שהיה המפגש הראשון של קהל ישראלי עם היוצר הטורקי המוערך נורי בילה ג'יילאן. אמנם אין זה הטוב שבסרטיו של קולנוען זה ( "מרחק" ו"אקלימים" עולים עליו באיכותם), אך טוב שקולו נשמע סוף סוף גם בישראל.
"המחברת" מתוצרת טג'יקיסטן, הציג לראווה את היורשת הטרייה לבית מחמלבף-בתו הצעירה מאוד חנה; "12:08 מזרחית לבוקרשט", סרטו של הרומני קורנליו פורומבויו, הוכיח כי בתקציב הפקה שאינו מספיק לרכישת מסרק חדש לבראד פיט אפשר לייצר סאטירה נוקבת, המסוגלת לחרוג מההקשרים החברתיים הפנימיים שלה.
גם בגרמניה לא מדברים אמריקנית, אך שני הסרטים שהגיחו משם השנה היו המרגיזים שבסרטי 2008. "הזייפנים" שביים סטפן רוזוביצקי ו"4 דקות" של כריס קראוס. "הזייפנים", ששב אל אירועי מלחמת העולם השנייה, הוא ניסיון לתאר מציאות במחנה ריכוז והשמדה.
ועל פי תפיסתו הבסיסית של הסרט, הרי שבמחנות כולם היו זהים-יהודים ונאצים, מענים וקורבנות. אחיזת עיניים זו, פרי ביאושים של דור ההיסטוריונים הרוויזיוניסטים שנבט בגרמניה בשנות ה-80, כישפה את מפריסי הפרסים בטקס האוסקר. אפילו יותר מ"הנפילה"-הניסיון הגרמני הקודם לסלק את אלמנט הרוע מהמשוואות המתמקדות בגרמניה הנאצית.
גם הקיטש האקספרסיוניסטי "4 דקות" צמח על אותה קרקע רעיונית, שהניבה את "הנפילה" ואת "הזייפנים" (ובמידת מרובה גם את "חיים של אחרים"). הכישרון לשכתב היסטוריה, ובה בעת לדלל את מושגי הרוע והרשע, תקף לא רק כשעוסקים בהיטלר, בשואה ובשטאזי, אלא גם כשמנהלים התדיינות סוערת על מותר האמנות מהחיים. מתברר שהאחיזה של ניטשה ותורות האדם העליון שלו בציציות בגדיהם של קולנועני גרמניה בדור הנוכחי חזקה לא פחות מאשר בדורות קדומים יותר.
נוסף להיותם מלכים מוכתרים של גטאות הטעם הטוב, עומד עוד מכנה משותף בין העבודות האחרונות של הסיני והאוסטרי הנחשבים. שתיהן מציינות מפגש ראשון של יוצריהן עם ההוויה בארצות הברית. מן הסתם, היה המגע בין הישויות הזרות זו לזו-האיכות הפסטיבלית והפרקטיקה ההוליוודית-טראומתי כל כך, עד כדי כוויה בדרגה שלישית.
וונג קאר וויי, אשף החיבור בין קסם חזותי לסיפורים מקסימים, נפל ב"לילות בלוברי" דווקא בגזרה הרומנטית שבה קטף עד לפני זמן קצר את מרב התשואות. האנקה הגזים אפילו יותר. "משחקי שעשוע" שלו אינו אלא גרסה חוזרת לסרט שהוא עצמו ביים באוסטריה לפני עשור. אז איך ניתן להסביר את ההתרסקות הכפולה הזאת? אולי זו האמריקנית, שאותה דוברים גיבורי הפשלות הללו?
נא להמתין לטעינת התגובות
