כלכלה שלפני הטלטלה במשפחה חורגת
לא בטוח שבני הזוג שחשפו את כשלונותיהם הכלכליים מול המצלמות יצליחו להגשים את תוכנית ההבראה שרקח עבורם אלון גל, אבל אולי אפשר לצפות ש"רשת" תהפוך את התוכנית ליותר רלוונטית. וגם: על סרטו המשכנע של ברק היימן
משפחה חורגת צילום: מתוך התוכנית
בדיעבד, נפל בחלקה של "משפחה חורגת" הכבוד להשתייך לחבורה מצומצמת למדי של תכנים בידוריים דרמתיים או תעודיים: אלה שעכשיו אפשר לומר עליהם כי ניבאו את העומד להתרחש. הסדרה צצה על המסך בימים שבהם הכל היה מצוין, לכאורה. המשק צמח, הבורסה גאתה, העשירים התעשרו, וכולנו הגנבנו מבטי קינאה לעבר החצופים מההייטק, אלה עם המשכורות היפות, הרכב וכרטיסי המזון.
בתוך החגיגה הכלכלית, הזכירו אלון גל והסדרה שלו שיש לא מעט אנשים שנופלים בצידי הדרך. שהחגיגה שלהם היא חגיגת בזבוזים, ושהדבר היחיד שצומח אצלם הוא המינוס. כך שעכשיו, כשהעולם נמצא בסיחרור מטה, על פניו "משפחה חורגת" היא בדיוק מה שהרופא אמור לרשום לכולנו. התזמון שבו עולה עונה חדשה (אתמול שודר הפרק השלישי) הוא מהמשובחים. בקטע של: לראות, ללמוד ולשרוד.
הקרדיט הזה מתבזבז כמעט לחלוטין כי מבחינת התפיסה הכללית שלה, "משפחה חורגת" עדיין שייכת לעולם הקודם. היא עדיין ניגשת למקרי המבחן שלה בערך כך: הנה תא משפחתי הכושל בשבתו כיחידה כלכלית - אך אם רק יבצע כמה שינויים וכיוונונים קטנים, הוא יצטרף לווינריות הגלובלית.
בפרק של אמש ליווה גל את משפחת ביטון, שחיה אצל (ועל חשבון) ההורים, מרוויחה לא רע ועדיין שוקעת בחובות כבדים. אז כן, בחירת בני הזוג היתה מושלמת: צעירים, נחמדים, רהוטים, מרוויחים בסדר גמור, ואיכשהו תקועים. חומר מצוין, שמדליק מיד תגובות מסוג: "מאיפה גירדו אותם? איך הם מצליחים להגיע לחובות כאלה?".
גם תרגילי הקאוצ'ינג של גל, עם כל הספקות לגבי יעילותם בעולם שמחוץ לטלוויזיה, מצטלמים באופן אפקטיבי. אך בסופו של יום, עם היד על הקרייזלר הנאה של גל - בתנאים של היום, יש מצב שבני הזוג ביטון יוכלו למלא אחר התוכנית העסקית שרקם עבורם? האם יוכלו לגייס בקלות כזאת משכנתא לסגירת החובות הקודמים שלהם? האם יוכלו למצוא כל כך בקלות עוד שתיים-שלוש משרות מקבילות?
אפשר להניח שחלק ניכר מהעונה כבר צולם, ושזאת הסיבה לחוסר העידכון. ועדיין, אפשר לנצל את יכולותיו של גל ואת המותג המוכח שבו מחזיקה "רשת" ולהפיק מזה סדרה-בת שתעסוק בבוץ הפוסט-משברי. שתנסה לפצח את סוגיית ההישרדות בשוק עבודה שבו מפטרים בלבד. שתשתדל להיות פחות מבדרת על חשבונם של לוזרים פוטוגניים, ותהיה יותר רלוונטית.
קשיש, אין דבר כזה
הריקוד של אלפונסו, חמישי, ערוץ 2
ימי חמישי נדפקים בדרך כלל בטור הזה: בגיליון יום שישי לא מתפרסמת ביקורת, ומכיוון שנקודת ההנחה שלי היא שאף אחד לא רוצה לקרוא ביום ראשון על תוכנית מלפני שלושה ימים-ערב הצפייה הזה מקופח.
בכל זאת, יש חריג שראוי לאזכר. פשוט, משום שחבל כל כך לקפח אותו. הכוונה היא לסרטי התעודה המשודרים בימי חמישי ברצועה של הרשות השנייה. אלה סרטים שנוגעים (כמעט תמיד) ברגישות בפינות שונות ונשכחות בישראל.
"הריקוד של אלפונסו" של ברק היימן הוא דוגמה מצוינת. היימן ליווה חוג פלמנקו לקשישים,
שאחד ממשתתפיו הוא גיבור הסרט: אלפונסו מלול, אלמן בן 73 המבכה את רעייתו שאיננה, אך לא מוותר על זכותו לחיות, לרקוד, וגם להתאהב שוב.
המצלמה של היימן מחבקת את אלפונסו: כשהוא רוקד בקלילות, או מחזר בלהט, או מזפזפ בשרמנטיות בין צרפתית לספרדית, לערבית, לעברית ציורית - הוא לא "קשיש בחוג ריקודים", הגדרה די פתאטית, בעצם. הוא אדם שכל העולם מונח לפניו, והוא מסתער עליו בלי בושה או רגשי נחיתות. אין דבר כזה קשיש, משכנע הסרט, בלי יותר מדי רעש וצלצולים. השתכנעתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
