הברוך של ברכט
התיאטרון הישראלי מעלה לא מעט הפקות ראויות של ברכט, אבל הקהל בארץ לא ממש מתרשם. האם ההפקה החדשה בתיאטרון הקאמרי תצליח להסיר את הקללה?
ברטולד ברכט צילום: ארכיון
הסיבות מגוונות. ברכט כותב מחזות ארוכים, מסובכים לתפעול, הדורשים הרבה שחקנים, עם מוזיקה חיה ושירים בביצוע חי, וכל זה בגרמנית קשה למדי, הדורשת תרגומים מעודכנים. כל אלה מרחיקים ממנו בשנים האחרונות את הקהל, ועמו גם את התיאטרון הישראלי, שלא רוצה להסתבך בהוצאות מיותרות.
אבל הסיבה
העיקרית, לטעמי, היא שקהל עצום בגודלו (ובישראל, יחסית לעולם, קהל ההולכים לתיאטרון הוא אכן עצום בגודלו) מתרגל להתמודד עם דרמות טלוויזיוניות פשטניות ועם תיאטרון המחקה אותן, ואינו מסוגל לעכל את התיאטרון המופשט והמאתגר שמציע ברכט.
ראיתי את "הנפש הטובה מסצ'ואן". אודי בן-משה עשה בהצגה קסמים, והצליח לשמור על רוחו המיוחדת של ברכט בלי לצאת מיושן או מתיש. יש לקוות שהקהל ירגיש בכך, ושבן-משה ישבור את הקללה.
אנחנו - במיוחד אנחנו, פה בישראל, ובמיוחד עכשיו, לנוכח ביאת הבובליל - זקוקים נואשות למורכבות, לדמיון ולמוסר (הפוליטי, לא האישי) של ברטולד ברכט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם