ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

אולה שור-סלקטר היא הנפש החיה

על הבמה היא משחקת את הנפש הטובה מסצ'ואן, שהנסיבות מאלצות אותה לעטות דמות קרת לב. מחוצה לה היא משחקת את אולה שור-סלקטר, שנאלצת לעטות מגן חזק, קשוח, שורד עד שמשהו פתאום משתחרר בה בריאיון אישי במיוחד היא מדברת על אמהות, אהבה, סקס, מבטא וכסף עד כלות הנפש

"זה על הישרדות החזקים. על הברירה הטבעית. כמו אצל דרווין", כך פותחת אולה שור?סלקטר את שיחתנו על התפקיד החדש שלה במחזה "הנפש הטובה מסצ'ואן" מאת ברטולד ברכט, שעלה השבוע בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של אודי בן-משה.

"זה מחזה שהוא משל. כמעט אגדת ילדים באיזשהו אופן, אבל אגדה למבוגרים, מבחינת השאלות שהוא עוסק בהן: הקושי להסתדר בעולם מול החובה לעשות את זה בלי לאבד את התמימות ואת האמונה שלך בטוב לבם של בני אדם.

"מצד שני, אתה חייב להיות חזק כדי לעבור את החיים האלה. אם אתה תמים ומאוד מוסרי בכל רמ"ח איבריך סביר להניח ש... תסתנן. בתהליך הטבעי, אתה תיעלם. וזה הרי נורא עצוב, שזה ככה". ואכן , במחזה של ברכט, נאלצת שן טה, הזונה טובת הלב מסצ'ואן, לעטות על עצמה את דמותו של שוי טה, בן דוד דמיוני שהיא ממציאה, כדי להצליח לגלם דמות קרת לב וקשוחה.

לאורך המחזה נדמה שדמותו הדמיונית של שוי טה-ופה המשל הברור של ברכט על חיינו-משתלטת על דמותה של שן טה, עד שהיא כמעט נעלמת. בסוף המחזה, במשל עוד יותר ברור, מואשם שוי טה בבית משפט ברציחתה של בת דודו.

זה תהליך שקורה לכולנו, לא? שהפרסונה שאנחנו עוטים על עצמנו כדי להתגונן מפני העולם הופכת להיות הפרסונה היחידה שלנו ומטביעה את כל השאר.
"כן, זה בהחלט קיים אצל כולנו. כולנו גדלים על אגדות ורודות ועל סיפורי פיות לגבי איך העולם צריך להיראות, והפער בין זה ובין העולם האמיתי הוא גדול מאוד. כל אחד נאלץ לסגל לעצמו את ההתמודדות שלו עם העולם. זו שאלה נצחית שהייתה אקטואלית בזמן ברכט, אקטואלית היום ותהיה כנראה אקטואלית תמיד".

במובן מסוים, זה גם הסיפור האישי שלך.
"כן".

ההתמודדות עם מעברי מדינות תכופים גם בתוך ברית המועצות לשעבר וגם מחוצה לה, ההתמודדות עם הלם התרבות עם המעבר לישראל, הצורך לצאת לעבוד בגיל צעיר כדי לעזור למשפחה, תחושת חוסר התאמה חברתית בגילאי התיכון והצבא - על כולם דיברה שור בראיונות קודמים.

כולם יצרו אצלה, לדבריה, את אותו אינסטינקט הישרדותי, את אותה קשיחות. שור משדרת הרבה מאוד ביטחון וכוח. לפעמים יותר מכפי שהיא מרגישה באמת שיש לה. אני מסב את

תשומת לבה לדרך שבה בחרה לענות לשאלה הראשונה על המחזה, לכך שהתייחסה מיד לשאלת החוזק וההישרדות. לא סתם - לטעמי לפחות - היא עוד יותר מרגשת כשהיא מגלמת את בן הדוד הקשוח, מאשר בתפקיד שן טה הרכה.

"אני טיפוס שרדן", מאשרת שור, "אבל שניהם חלק ממני. יש הרבה מצבים בחיים שבהם אני צריכה להיות להיות שוי טה, וכן מתפתחת איזו קשיחות, הישרדותיות. עם זה, לא הייתי יכולה להיות שחקנית אם לא הייתי ממש נאיבית".

ראיתי אותך בעבר מתקשחת מאוד במהירות כלפי אנשים כשאת חושבת שעשו עוול לאהובייך. ביקורת על בן זוגך, השחקן מיכה סלקטר, למשל, את לא מסוגלת לסבול.
"לגבי עצמי יותר קל לי לקבל ביקורת. אני מקשיבה, לרוב פעורת עיניים, חושבת ברצינות על הדברים, והרבה פעמים גם מקבלת ומפנימה. אבל לשמוע ביקורת על אנשים שאני אוהבת, קשה לי. זו הבטן הרכה שלי, ועל המקום הזה אני אשמור בכל כוחי. ואם צריך, כמו ששן טה אומרת בהצגה, 'אצבעות כף ידי ייסגרו ויהיו לאגרוף'. אני אתקשח ואגן על מי שחשוב לי. אבל אתה רואה, גם פה, הקשיחות נובעת מהרצון לחשוב על אנשים אחרים לפני שאני חושבת על עצמי. כך שהקשיחות והרכות מתערבבות פה".

זה לא מעייף לפעמים, הקשיחות הזאת?
"הקשיחות באה להגן על הנפש. לפעמים זה קשה ומעייף, אבל אלה החיים".

שור-סלקטר, בת 31, ילידת קישינב, עלתה לארץ כשהייתה בת 13, לגבעת המורה, ובהמשך לאתר קרוואנים. היא נשואה לשחקן מיכה סלקטר (38), ולפני שנה ילדה את בתם מעיין. רק לפני שלושה חודשים חזרה לתיאטרון אחרי שנה של חופשת לידה, היישר לחזרות על "הנפש הטובה מסצ'ואן".

"מצחיק שקוראים לזה 'חופשת לידה'", היא צוחקת. "זו הייתה העבודה הכי קשה שעשיתי בחיים. אבל קיבלתי את הקושי הזה בחיוך גדול, כי זה מפעים. זו מכת הוריקן שהופכת את כל החיים. אני יודעת שאלה קלישאות ושכל מי שהופך להורה אומר את זה, אבל זה מה שמדהים-שזה קורה לכולם.

"בגלל זה לא התעסקתי בכל מיני הכנות ללידה, כמו סיורים בבית החולים ודברים כאלה. זה נראה לי מיותר. נבראתי כדי שאוכל לעשות את זה, לפי הטבע, אז אעשה את זה. גם ילדתי הכי טבעי שאפשר, בלי אפידורל".

באחרונה נעשה פופולרי מאוד לדבר גם על החלקים הפחות נעימים בהורות. על אובדן הפרטיות, על הקשיים שזה מעורר בזוגיות, במיניות, בקריירה.
"אני מבינה למה אתה מתכוון, אבל אני לא מסבכת את העניינים. זה תהליך טבעי שאמור לקרות לנו, ושאין טעם בכלל להתעסק בו מבחינה פסיכולוגית. כמו שמזדקנים ומתים ואין טעם להיות מדוכאים מזה - זה פשוט קורה. בעת המודרנית, עם הגלולות, נדמה לנו שיש לנו שליטה על זה, אבל בעצם כולנו קופים. הילד תלוי על הציצי של הקופה, והיא לא עושה מזה עניין".

ובכל זאת, מתבגרים, מאבדים דברים. החופש, חוסר האחריות.
"אתה באמת מתגעגע לגיל 19?".

לפעמים , כן.
"אני לא. זה הרי געגוע מזויף. גם אז קרו לך דברים שנראו לך איומים וקשים, וגם אז הרגשת שיש עליך אחריות וכובד משקל. רק היום, בדיעבד, אתה מסתכל אחורה ואומר שזה היה שטויות. אז אתה מתגעגע ללהיות בן 19 עם תובנות של בן 27, ואת זה אין בחיים. כך שאין בכלל טעם בהתרפקות על תקופות אחרות. אני גם באמת לא בן אדם סנטימנטלי במיוחד. לא מתגעגעת. והאמת היא שאני גם לא ממש זוכרת. תקופות שהיו לי קשות מחוקות לי מהראש, ממש ברמה של שנים שלמות אבודות".

איזה תקופות למשל?
"תקופת הקרוואנים, לדוגמה. הצבא. אפילו בית צבי, בחלקים רבים. אני מבינה את מה שאמרת קודם על עניין אובדן העצמאות, אבל צריך לדעת איך מוצאים אותה מחדש".

ואיך זה מבחינת זוגיות?

"ברור שזה משנה את החוויה, כי פתאום יש בבית לא רק מיכה ואולה, אלא עוד יצור אנושי שהוא שילוב בין מיכה ואולה, ויש לו את הרצונות והאופי המיוחדים שלו. אבל זה רק מעצים את החברות ואת הקרבה בינינו, ובאמת שאין לי תלונות. אנחנו מדברים, אנחנו מזדיינים, כל מה שצריך. חוזרת שנית: אין לי תלונות. תדגיש את זה. אתה יודע כמה זה נדיר, למצוא מישהו שהוא גם אהבת חייך וגם כזה סקס טוב?".

אני אומר לשור שעל אף שאנחנו מכירים ומיודדים כבר שנים, מעולם לא שמעתי אותה מדברת על סקס. גם על פוליטיקה, כסף, עולים חדשים מרוסיה, ריכולי תיאטרון או כל דבר אחר שעשוי להיות שנוי במחלוקת או פרובוקטיבי היא בדרך כלל נמנעת מלדבר.

"יכול להיות שאני זהירה", היא אומרת. "בחיים אני דווקא אדם דעתן ויש לי דעות מוצקות על אמנות ועל פוליטיקה, אבל אני לא מכניסה כל אדם לתוך הדעות האישיות שלי, אלא רק אנשים שאני מרגישה איתם מספיק בטוחה ומוגנת. באמת אין הרבה כאלה. מספיק אני מתפשטת פיזית ונפשית על הבמה. אבל אפשר לנסות, אם אתה רוצה".

פוליטיקה.
"ציפי לבני אחלה אישה".

סקס.
(צוחקת) "טוב, תודה. אנשים בדרך כלל לא מרגישים נוח לדבר איתי על סקס. זה בא מהם, לא ממני. אולי אני משדרת איזו חזות אירופית, לא יודעת. אבל אני לא בוטה מבחינה מינית. לא לובשת מחשופים מטורפים או משהו פרובוקטיבי".

כסף.
"אני לא טובה בכסף. אני לא מנהלת את עצמי כל כך טוב מבחינת כסף. בזמנו, בקאמרי, מיכה הרוויח הרבה יותר ממני, למרות שגם אני הייתי שחקנית אהובה ומוערכת ומצליחה".

את חושבת שזה קשור להיותך אישה?
"לא יודעת. לא בטוחה. אני פשוט לא ממש אוהבת לעסוק בזה. אולי נוח לי שמיכה מרוויח יותר, ואולי אני סתם שאננה".

תיאטרון ישראלי.
"מה איתו?".

באירופה שחקנית כמוך, עם הכישרון שלך, כבר הייתה יכולה להיות עם 30 קלאסיקות מאחוריה ולהתפרנס בכבוד יותר.
"אני לא עסוקה כל כך בלחשוב על דברים כאלה, לפחות לא בנקודת הזמן הספציפית מאוד הזאת בחיים שלי".

נקודת זמן של אסירות תודה על כך שחזרת מחופשת לידה היישר לתפקיד ראשי, ועוד במחזה של ברכט?
"לא אסירות תודה, ממש לא. התפקיד הזה היה מתוכנן הרבה זמן מראש וידעתי שזה הולך לבוא. אבל עבדתי תמיד. הופעות, דיבובים, שתיים-שלוש הצגות בשנה בקאמרי. אז ברור שיש ביקורת על מה שקורה בארץ, על איך שדברים מתנהלים, על שיטת המינויים ועל מה היא מחייבת את התיאטרון לעשות, על התקצוב של התרבות בארץ.

"מצד שני, הצרכים שלנו אחרים, ביטחוניים. חוץ מזה, שכמות האנשים שבאים לראות פה תיאטרון ולצרוך תרבות היא עצומה. אז קטונתי מלשפוט. סתם להגיד שהכול חרא? זה טיפשי. כולנו יודעים מה הבעיות, אבל עדיין לא ראיתי מישהו שיש לו פתרון מושלם".

עולים חדשים מרוסיה. אמרת פעם בריאיון שיש לך חברים טובים, שלא שמעו אותך מעולם מדברת רוסית.
"זה כבר לא כזה עניין גדול אצלי. אולי פעם. עכשיו החיים שלי פשוט מתנהלים בעברית. לא עבדתי אף פעם על המבטא שלי, בניגוד למה שכתבו בכמה כתבות. בבית צבי הציקו לי בגללו יותר, עם השנים הציקו פחות, ואולי הוא גם נעלם. אבל זה פשוט כבר לא כל כך רלוונטי בשבילי. אני שונאת למשל ששואלים אותי למה אני לא בגשר, כאילו כל מי שמדבר רוסית חייב להיות בגשר. אז לא. אני לא בגשר, אני גם לא מנגנת פסנתר או רוקדת בלט, ואני גם שחמטאית בינונית מינוס".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...