מדף הספרים של רנה ליטוין
בימים אלה ראה אור בהוצאת אחוזת בית תרגומה של רנה ליטוין לספר הילדים "מעשה בדייג ובדג הזהב" מאת א.ס. פושקין - הראשון בסדרת ספרי פושקין לילדים. החוקרת והמבקרת ליטוין, אשר תרגומיה מאנגלית, ספרדית ורוסית זוכים לשבחים, מספרת על חלק קטן מאהבותיה הספרותיות
הראשון בהם היה ספר המיתולוגיה היוונית – הארכיטיפים של תרבות המערב, המלווים אותי עד היום בגלגולים שונים. הסיפור על פרספונה, הנחטפת על ידי מלך השאול וחולקת את חייה בין עולם הצללים ועולם אור השמש; הסיפור על פסיכה שנחטפת על ידי אמור שאסור לה לראות אותו; הסיפור על אורפיאוס, המוציא את אורידיקה מעולם המתים ומפסיד אותה בגלל המבט לאחור; ויותר מכולם – הסיפור על הפסל פיגמליון המתאהב בפסל-אשה שלו עצמו ומחייה אותה באהבתו. לימים, כשקראתי את כל כתבי יונג, הוא הרחיב עבורי את משמעויות הסיפורים, והעניק להם מימד עומק אוניברסאלי על פי תורתו.
אבל האהבה הגדולה המרכזית, הקשורה בשפת אמי, בתרבות הבית, ובחניכה למוסיקה של מלים היה ונשאר פושקין, ויצירת המופת שלו "יבגניי אונייגין" שהיא עולם ומלואו בסיפור אהבה נכזבת, שבו דמויות בשר ודם על עולמן הנפשי, על כמיהות ותשוקות, והמגבלות שמציבים להן החיים, סיפור הווי מקומי ותקופתי על נופיו ומנהגיו, ואמת אוניברסאלית הספוגה בחוכמתו, שירתו ובהומור הנפלא של פושקין. את אהבתי לפושקין זכיתי להגשים בתרגומים לעברית - תחילה של הסיפורת שלו ("הכושי של פטר הגדול"), אחר-כך מבחר מן הליריקה שלו ("הקמתי לי גלעד") ובימים אלה - מספרי הילדים שלו.
מן הפרוזה באנגלית השפיעו עלי במיוחד ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף, שלימים תרגמתי את שניהם.
"הקול והזעם" הוא, לטעמי, מהספרים החשובים ביותר שנכתבו במאה ה-20. זהו רומן הכתוב במונולוגים פנימיים של שלוש דמויות ופרק רביעי בקולו של המספר.
המונולוגים מציגים זוויות ראייה שונות של סיפור בני משפחה לבנה בדרום האמריקני על משרתיה השחורים. מתוכם עולה עולם מעוות הנמצא בשקיעה טראגית, שהשחורים על עולמם משמשים לו ניגוד ערכי. יופיו של הרומן בדרך הסיפור: זרם התודעה, הבונה דמויות מפנימיותן, והוא קרוב מאוד לשירה על זרימתה האסוציאטיבית. הספר הזה תמך בי ברגעים הקשים ביותר בחיי, בגלל האנושיות העמוקה שלו ויופיו הטראגי המכמיר לב.
מרת דאלוויילווירג'יניה וולף מגולל פרשת חיים שלמים ביום אחד, מזויות ראייה של כמה דמויות, שוב בזרם תודעה, במוזיקליות המשפטים האופיינית למספרת הגדולה. לכאורה, מדובר בהווי של גברת ממעמד עליון הנערכת למסיבה בביתה.
אבל העלילה כאן משנית, ומה שחשוב הוא מה עובר בנפשה, מה עובר בנפש אהובה בימים משכבר שיבוא גם הוא למסיבה, ובעיקר מה עובר בנפשו המעונה והחולה של חייל שנפגע בהלם קרב - שלכאורה אינו קשור כלל בעלילה המרכזית, אבל למעשה הוא בן דמותה במהופך של הגיבורה, המערער את הקרקע היציבה שהיא ניצבת עליה, מוגנת חומת מגן של מעמד, עושר, נישואין, הגינות ונימוסים טובים.
סיפורי חורףלאיזק דינסן (הברונית קארן בליקסן) הסופרת הדנית, הם סיפורים של מספרת- פילוסופית גאונית, דנית הכותבת אנגלית, שגיבוריה שרויים כולם במאה ה-19. אלה הם סיפורים
ארכיטיפליים, העוסקים בחוויות מכוננות של הנפש האנושית: אהבה ראשונה, אהבת אם לבן, יחסי דמיון ומציאות וכד', המסופרים מפי שחרזאדה מודרנית מרתקת, חושנית ואריסטוקראטית. על הסיפורים שורה מיסתורין, וכולם מעוררים תהייה ומחשבה שמעבר למלים.
והיום אינו כלה לצ'ינגיס אייטמטוב
אחד הספרים המשמעותיים שקראתי. הרומן מתרחש בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזאחסטן שתחת הכיבוש הסובייטי, ביישוב קטן שליד מסילת-הברזל, וגיבוריו הם פועלי מסילה ומעתקי פסים, המשגיחים על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח.
מן היישוב הנידח הזה יוצאת שיירה מוזרה ובראשה פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, הלוקח את גופת ידידו, אף הוא פועל מסילה זקן, לאחר שישים שנות שלטון סובייטי, לקבורה דתית דווקא, בבית קברות עתיק במרחק שלושים קילומטרים באיזור ריק מישוב. תוך כדי המסע הזה נפרשים חיים שלמים, עידן בזמן ובהיסטוריה, תהפוכות שלטון וסדרי חיים, דרמות בחיי אדם וסיפור אהבה גדול.
"עניין אישי" לסופר היפני, בעל פרס נובל, קנזבורו אואה, הוא אחד הספרים הגדולים שנכתבו במאה ה-21. זה סיפור על מאבק בין יצר הנהנתנות האנוכי לבין מחויבות ואחראיות אנושית. הסיפור מושתת על הביוגרפיה של המחבר המופלא, אב לבן פגוע מוח – ילד חריג המשמש כבקרה ואתגר לערכי אנוש.
בכל ספריו של אואה משמש הבן הפגוע כמין פלס ערכי וסמל למצבה של החברה שבה הוא גדל, מין תם-ידען או שה האלוהים – כמו הילדים של ויליאם בלייק בשירי התום שלו. אפשר להשיג את הספר באנגלית, כי לצערי עדיין לא נמצא מתרגם לעברית, שבידיו הכלים
ועוד לא אמרתי דבר על לורקה, אהוב נפשי, על טולסטוי הגדול, על לואיס קרול הגאוני ולא הזכרתי את תומס מאן, ואת נבוקוב ואת בורחס ואת מרינה צווטאיבה ואת הסופרים והמשוררים הגדולים שלנו: עגנון של " על כפות המנעול" יזהר של " מקדמות" ו"צלהבים", רטוש של "יוחמד" ו"חופה שחורה", ודליה רביקוביץ' ועוד ועוד - אך צר המקום והזמן דוחק.
נא להמתין לטעינת התגובות
