איה הג'ינג'ית קלאברית
מילדות שמשוחחות על ציונות לעלמות שמדברות על מין-יומני הנוער עברו תהפוכות רבות מאיה הג'ינג'ית של שנות ה-60 ועד סופי הפילוסופית של שנות ה-90. סקירה חלקית ומעוררת נוסטלגיה
יומני בנות וחליפות מכתבים תמיד היו כאן - רגשניים יותר ופחות. ואז הגיעה הסדרה של לואיז רניסון (כתר) שגרמה אפילו לדפים המצהיבים להסמיק עם "אנגוס, חוטיני ונשיקות חזיתיות". אז מה קרה ליחסים בין בנים לבנות ומה החליף את התמימות של גיל הנעורים? סקירה חלקית.
השנה היא 1959 כאשר בני ישראל (ובעיקר בנות) מתוודעים ל"אבא ארך רגליים" מאת ג'יין וובסטר, המקבץ את מכתביה של היתומה ג'רושה אבוט. עשיר מסתורי מזהה בה כישרון כתיבה ומחליט
"כל העניין התחיל בגלל נלי, אחי הקטן. היצור הפראי הזה הדהים אותי ערב אחד, כשתפסתי אותו שרוע ללא תנועה על הספה והוא מחזיק בידו את יומני, זה אשר על מעטפתו כתבתי באותיות ברורות: "בשום אופן לא להציץ!!!....לא זו בלבד שלא חדל להציץ ביומן, אלא אף מצא לנכון לנקום בי ולהראותו לאורי, החבר שלי...בייאושי פניתי לאמא ואבא. הם חשו לעזרתי, צעקו על נלי בקולי קולות...אחר כך, חטפו מידיו את המחברת ולא נתנו לי אותה בחזרה, עד שלא גמרו לקרוא את כולה".
הכל קורה לאיה ועל הכל היא כותבת ביומן, רק לעצמה, כמובן. פוצ'ו ב"איה הג'ינג'ית" משכיל לתעד את ההתבגרות הישראלית העירונית, על טקסיה המשונים.
תמר גל מקיבוץ רימון שבעמק מקבלת ליום הולדתה ה-11 פנקס כחול עבה, שבו היא כותבת כל מה שהיא "חושבת ועושה: על הלימודים, על הילדים, על העבודה במשק", וגם דברים כמוסים. ברקע היא מספרת על המשימות שעומדות בפני מנהיגי המדינה ועל חייה האישיים - רע לה כי היא הכי נמוכה בכיתה; היא נכנסת ל"ספוטניק" כ"תמרה" במסגרת משימה סודית; מהגגת על רינה'לה הקטנה שאיבדה את צחוקה בזמן ההפגזות על הקיבוץ מעבר לגבול.
במקביל היא ומספרת: "אני יודעת שאני לא תינוקת. אני כבר נערה. אני כבר יודעת לאהוב". שבר גדול נרשם אצל הקוראות כאשר חשפה הכותבת דבורה עומר ש"דפי תמר" הוא רק פרי דמיונה.
"צופיה יקרה! ארבע מתוך חמש עשרה שנותיי מקופלות במכתבים האלה, שכתבתי לך, ואת לא ידעת. עת תקראי בהם תדעי מה הייתי אני ומה היית לי בשנים הכי קובעות בחיי. שלך באהבה, נילי".
ב"מכתבים לצופיה" של אסתר שטרייט וורצל מכונסים מכתבים שנכתבו על ידי הנערה נילי לבת דודתה צופיה ולא נועדו למשלוח. נילי חושפת סודות כמוסים, ומספרת על קשיים חברתיים ולימודיים מהם היא סובלת בהגיעה העירה משכונת נווה גנים.
ספר זה שילב שפה נמוכה וגבוהה עם "אספקלריה", "אנפילאות", "מוסר כליות" ו"נוהה", לצד "החטיפה לי", "ספונג'ה", ו"תופסים עצבים".
סופי בת ה-15 מנהלת תכתובת עם "המורה לפילוסופיה" ומציגה שאלות קיומיות. "שמונה ועוד ארבע הם שתיים עשרה, בזה אין שום ספק. זוהי דוגמה לאמת שמקורה בתבונה, ואמיתות כאלה עמדו במרכז הדיון הפילוסופי מאז דקארט. אבל האם נכלול את המשוואה הזאת בתפילותינו? האם נהרהר בה כאשר ניטה למות? וכשמישהו מתנשק בפעם הראשונה, הוא לא חושב על חוק הסיבתיות או על צורות התפיסה של קאנט".
"עולמה של סופי" של יוסטיין גורדר הוא אולי לא ספר במובן הטהור, אבל בהחלט היה מתווך חשוב בין הפילוסופיה לנעורים.
"אנחנו נוסעים לארץ ההמבורגרים! באמת. ונחשו מי כבר נמצא שם? חוץ מהמון אנשים במכנסיים קצרים ענקיים ופסיכדליים, נמצא שם אליל האהבההה שלי! מסימו, אמן המין האיטלקי, נסע לבקר את המשפחה שלו, והשאיר אותי-כמעט חברתו החדשה וכמעט חופשייה ממארבים - פה בארץ בילי שייקספיר. זו התחלת חגיגת הנישוקים בחו"ל!".
כך מתארת ג'ורג'יה ניקולסון, נערה אנגלייה גרפומנית את הנעשה בעולמה; את הפירסינג באגודל, את הפאה של אלוויס פרסלי שאבא שלה מתעקש לחבוש, הקעקועים הסודיים והשיחות האינסופיות עם כנופיית בנות גילה. הכל מאוגד ב"ואז הוא אכל את מפתי הבנים שלי" החדש של לואיז רניסון שחיברה את יומני הנוער לתרבות הבלוגים העדכנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
