פרק מתוך "מכתבים מגבעת הזבל"
יחיאל אוהב את אימו ואת אחותו, אבל לא אוהב את הבית, כי בבית שלו גר איש שצועק, דוחף ושובר צלחות. ספר הנוער של לבנה מושון ("זרעים של חלומות","מורטת החוטים") ראה אור בהוצאת כתר וזכה בפרס אקו"ם לשנת 2008.
בכל כמה דקות הצצתי בשעון שעל המדף. נשארו לי עשר דקות להתלבש ולהגיע בריצה לכיתה. בבית הייתה דממה מפחידה, שהפסיקו אותה מפעם לפעם רשרושים שהגיעו מהארון הגדול שלנו.
אם לא אלך, אמא לא תדע בלאו הכי. היא חוזרת מאוחר, הרבה אחרי שאני חוזר מבית הספר. גם יונה אחותי לא תדע. והאיש המבולבל הזה, שגר אצלנו בבית? הוא הולך וחוזר מתי שמתחשק לו, ושום דבר לא מעניין אותו. הוא לא יודע אפילו איך קוראים לו ואיפה הוא נמצא. איך הוא ידע עלי?
מי יודע איפה הוא עכשיו. אולי הוא יושב עם הזקנים בבית הקפה של מרקו, ושותה. אמא אומרת שהשתייה תהרוג אותו. איך אפשר למות מקפה? אמא בעצמה שותה קפה, וגם יונה שותה איתה, ולי מכינים רק תה.
הכי אני שונא כשאמא שולחת אותי להחזיר את האיש המבולבל מבית הקפה הביתה. הוא מסריח וחמוץ, אבל אין לו בכלל ריח של קפה, והפנים שלו מלאות קוצים. כמעט תמיד אני מוצא אותו יושב בכיסא, הגב שלו שעון לאחור על הקיר, הראש שלו מתנדנד מצד לצד. תכף אני רואה שלא אכפת לו כל כך ממני.
מרקו, בסינר לבן ארוך, צועק מאחורי מזנון העוגות שלו: "עמרם טובים, באו לקחת אותך. מספיק להיום, לך הביתה. הילד מחכה." אבל האיש לא עונה ולא זז. "קצת שתוי, יעבור לו," אומר לי מרקו בשקט, ובקריצה.
קודם אני עומד ומחכה, ורק קצת מושך לאיש ביד; בהתחלה חלש, אחר כך קצת יותר חזק. בסוף אני מנער את היד בכוח. "בוא," אני אומר לו, "בוא כבר. אמא אמרה שתבוא." אני מרגיש שהגרון שלי נחנק.
מרקו מרחם עלי ומביא לי כיסא. "שב," הוא מציע, "תכף הוא יקום, תן לו זמן." הוא מוציא מהכיס שלו עוגייה יבשה ונותן לי. "תאכל בינתיים, ואל תדאג, בסוף הוא יקום."
קשה לי לחכות, ואני מושך לו ביד, אבל בלי לדבר. אחרי עשרים טלטולים מתחיל האיש המבולבל לצחוק. זה מין צחוק גבוה ומתגלגל. הפה שלו נראה כמו כדור שחור ריק, כי אין לו בכלל שיניים. על הלחיים שלו יורדים שבילים ארוכים של עור מקומט.
תוך כדי צחוק הוא אומר, "יחיאל, יא-איבני... מה אתה עושה לי?" ואני כמעט פורץ בבכי, כי אני הרי לא הבן שלו. אני לא עונה ובולע את הבכי. כל הזקנים מסביב מסתכלים עלי בעיניים מלאות דם. גם הם נראים מבולבלים, אבל פחות ממנו. אני מוריד את הראש ולא מסתכל עליהם.
ברחוב האיש נופל עלי כל הדרך, ולוקח ממני את האוויר לנשימה. שעה לוקח לנו להגיע הביתה. בדרך הוא מקיא – ואני מוציא ממחטה מלוכלכת מהכיס שלו ומנגב אותו, או שהוא מתגלגל על הארץ, אפילו כמה פעמים.
אנשים שעוברים לידינו ממהרים לעזור לי להרים אותו. אני מרגיש חום בפרצוף ומוריד את הראש. "מסכן," הם אומרים לי ונוגעים לי בגב, או בראש או בכתף. אני שונא שנוגעים בי, בייחוד בראש או בכתפיים, אפילו נגיעות טובות. "למה נותנים לילד בגילך לעשות את העבודה הזו?" מתפלאים האנשים ברחוב.
כשכבר אין לי כוח אנחנו יושבים לנוח על מדרגות בכניסה לבית, או על ספסל בדרך. אני מחכה שהוא יסכים להמשיך בדרך. דווקא כשהוא מקיא זה יותר טוב: כך הוא מתעורר, וצוחק. מצב הרוח שלו משתפר.
כל הדרך אני פוחד שאחד הילדים מהכיתה יראה אותי גורר את המבולבל המתנדנד הזה, עם המעיל הקרוע שלו, שתלוי עליו כמו שק נשפך, ועם החולצה שמטונפת תמיד בכתמים גדולים. הסירחון שמלווה אותנו כל הדרך עושה אותי חולה; ועוד יותר הפעמים שהוא צועק: "יא-איבני, יחיאל, מה שלומך, יא-איבני?"
למה דווקא אני?... איזה ייאוש! רק כשאנחנו מגיעים לרחוב שלנו, וכבר חושך, אני נרגע.
בראש שלי יש לי הרבה מה להגיד לאיש המבולבל. אני מתחצף אליו בלב. אני אומר לו, למשל, שלא תקרא לי יא-איבני, אתה שומע? אני גם מאיים עליו שזו הפעם האחרונה שאני בא להחזיר אותו הביתה. שיחזור לבדו. הוא גדול. הוא איש.
אמא אומרת שאני חייב ללכת איתו, ושלא אשאיר אותו בחוץ, כי הוא עלול ליפול ולשבור את הראש. אם הרגליים שלה היו הולכות טוב יותר, היא בעצמה הייתה מביאה אותו; אבל הרגליים שלה בקושי מספיקות לעבודה. "סבל וצער, זה מה שקצב לי הקדוש ברוך הוא," אומרת אמא ומצביעה כלפי מעלה.
לאמא קשה עם הצרות שלה, שהן גם הצרות שלי ושל יונה. האיש הזה, שקוראים לו עמרם טובים, גר בבית שלנו; תמיד, מאז שאני זוכר, הוא היה כמו עכשיו – לא עובד, מתבטל, מבולבל ולא מדבר איתנו. כשהוא בבית, הוא יושב בפינת המטבח, שותה מים חריפים ובוכה.
כולם מרחמים עליו, אבל הוא לא מרגיש שמרחמים עליו, כי כל הזמן הוא מתחבא בפנים, כמו שבלול, כך קורא לו אחי יוסף; עמרם סגור בתוך עצמו, מסביר יוסף, ולא רואה כלום – חוץ מהבקבוק...
את יוסף אני ממש אוהב. הוא חצי אחי: אמא שלי היא גם אמא שלו, אבל אבא שלו הוא מישהו אחר, יווני, שמת מזמן.
אבא שלי לא מת. אני אוהב לספר לעצמי בלב שאבא שלי עובד בניו יורק, במפעל מכוניות. אבא שלי הוא איש גבוה ונקי ונחמד, ונראה לגמרי אחר מהאיש הזה שגר אצלנו.
כשאני משועמם, כמו עכשיו, אני קונה מברוך לחמנייה. במכולת היא עולה שמונה גרוש. אבל ברוך מוכר לי לחמנייה בשישה גרוש, ופי אלף יותר חמה וטעימה וריחנית. בכלל, יש לברוך לב טוב. פעם הוא מצא את האיש המבולבל שלנו שוכב ליד השער של המאפייה שלו. תכף הוא ניסה להעיר אותו, ולא עזר.
ברוך סחב אותו בידיים החזקות שלו עד לבית שלנו. כולנו התעוררנו מהדפיקות בדלת, אמא, יונה ואני. אמא ממילא שכבה ערה במיטה, כי היא חשבה שבעוד כמה דקות תצטרך לקום ולגרור את הרגליים הכבדות שלה לעבודה, כך סיפרה לפלורה מחלון לחלון.
מזל שלפלורה, השכנה שלנו, יש סבלנות לסיפורים של אמא. אני מקשיב לדיבורים שלהן בחצי אוזן כשאני מכין שיעורים בערב. לא באמת מעניין אותי להכין אותם, ואני לא מתאמץ מדי – רק שאמא לא תתרגז. וגם הדיבורים מפריעים לי להתרכז, כי אין להם סוף וזה מייאש. כל פעם פלורה אומרת: "וי,וי, אדיו סאנטו." היא אומרת את שתי המילים האלה בצורה שמבהילה אותי.
בערב, אחרי שברוך הביא את האיש משער המאפייה שלו, הייתי עסוק בתרגיל שברים בחשבון; אבל קצת הקשבתי, ומהסיפור של אמא לפלורה הבנתי שברוך מתחיל לעבוד במאפייה שלו בארבע לפנות בוקר; אם לא, איך היה יכול לראות את האיש זרוק ליד השער שלו בשעה כזו? איזו שעה מוזרה להתחיל את העבודה! בחיי, ברוך חרוץ כמו עשרים סוסים, ואפשר לסמוך עליו! רק בגלל השעה הזאת יש תמיד לחם ולחמניות במכולת תכף כשקמים בבוקר.
אמא המשיכה וסיפרה שהילדים של ברוך תמיד לבושים יפה ונראים מחונכים. לפי דעתה, הוא צעיר מאחי יוסף ומאחי יצחק, אולי בן עשרים ושבע, ולה הוא נראה ילד בן עשרים ושתיים.
הצחיק אותי שאמא קראה לו "ילד"; הרי ברוך הוא אבא לילדים! ואם הוא ילד, אז איפה אבא ואמא שלו? ובכלל, אם הוא ילד, אז מה אני? תינוק? הוא גם לא ילד, כי הוא ממש גדול: הראש שלו מגיע לקצה עגלת המגשים הגבוהה. יוסף מתפלא איך הוא מצליח להישאר כזה רזה כשסביבו כיכרות לחם כל כך נהדרות.
כשברוך מרים שקי קמח בקלילות, כאילו הם חבילות צמר גפן, אני עומד וסופר את השרירים שבולטים לו בידיים. יש לו שיער ישר כמו זנב הסוס של משה העגלון, ועיניים כחולות כמו הים – שאותו אני רואה בקיץ, כשהאוטובוס עוצר בתחנה הסופית ברחוב יונה הנביא. לאף אחד בשכונה שלנו אין עיניים כאלה. "חביבי, אלה עיניים מאמריקה," צוחק אחי יוסף.
לברוך יש תמיד רדיו טרנזיסטור בכיס. כשהוא מקשיב לשירים באנגלית, הוא שורק ורוקד טוויסט עם המגש מסביב לקערה הענקית של הבצק שנראית כמו בריכת שחייה, ואחרי שהוא עושה סיבוב – הוא שולף אותו בתנועה מהירה ושׂם אותו על העגלה.
לפעמים הוא שומע חדשות מתחנה שקוראים לה "הבי-בי-סי". לקח לי הרבה זמן לזכור את השם הזה. אני לא מבין כלום מהדיבור הצפוף של הקריין, אבל ברוך שומע סיפורים על מה שקורה בעולם, והבעות הפנים שלו משתנות מרגע לרגע. אחר כך הוא קורא לעוזר החרש-אילם שלו, ומתחיל לספר לו בתנועות ידיים ושפתיים מה שמע בטרנזיסטור.
"מאז שברוך הגיע לשכונה יש בלחם נשמה," אמרה אמא לפלורה. ותכף חזרה ואמרה איזה מזל שברוך קנה את המאפייה מאריה, האופה הקודם, כי אם לא – היינו ממשיכים לאכול לחם בטעם של בצק חמוץ, ולחמניות קשות כמו קליפות ביצים, וחלות שיש בהן יותר אוויר מאשר לחם.
פלורה הסכימה איתה. "את יודעת שאבא שלו שלח לו מכונות מיוחדות עם פטנט לבצק?" ואמא ענתה לה, "ליוסף שלי הוא סיפר שהכסף למאפייה הוא מהפיצויים מגרמניה, בגלל המחנות. "בשכונה שלנו גרה גברת זקנה שמצויר לה מספר כחול בתוך העור שעל היד ואי אפשר למחוק אותו.
היא כל הזמן שותקת. הילדים אומרים שהיא הייתה פעם במחנה של גרמנים ושם עשו לה משהו שבגללו היא שותקת. "מה את מדברת?!" התפלאה פלורה, "איך זה יכול להיות?" גם אני חשבתי בלב שזה לא יכול להיות. ברוך לא זקן, ולא שותק, וגם אין לו מספר על היד.
פתאום לא יכולתי להתאפק. רציתי להראות לאמא שגם אני יודע כל מיני דברים על ברוך, וצעקתי מתוך ספר החשבון: "עוד מעט הוא יתחיל לאפות לחמניות עם סוכר." "איך אתה יודע?" השיבה לי אמא בקריאה מהחלון, "ולמה הראש שלך בשיחה שלנו ולא בשיעורים?!"
האמת, לא ידעתי, אבל זה מה שרציתי. שמעתי את הסוכן שמוכר שמרים מציע לברוך להכין לחמניות כאלה.
מכתבים מגבעת הזבל, לבנה מושון, עורך: יחיאל פדן, הסדרה הצעירה, הוצאת כתר, 133 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
