קן, הוא יכול
קן סטרינגפלו עסוק ללא סוף בפרוייקטים מוזיקליים שונים, אבל לא עסוק מדי בשביל לשוחח עם ליהיא לסלו לקראת ההופעות הקרובות שלו בארץ. על להקה אחת מהעבר, להקה אחת מההווה, בלוג אחד שמתעדכן ללא הרף והרבה, הרבה חוויות בדרך
זו האחרונה גם הביאה למפגש, וירטואלי אמנם, עם המוזיקאי הישראלי שי נובלמן, עת חיפש מפיק לאלבומו השני מ2005, Beautiful Life. נובלמן סיפר מוקדם יותר ששיתוף פעולה אמנם לא יצא לפועל, היות וסטרינגפלו היה במהלכו של סיבוב הופעות עם R.E.M באותה תקופה, אבל ביום חמישי ובמוצאי שבת ישתפו השניים פעולה במסגרת אחרת: צמד הופעות משותפות, בירושלים ותל אביב.
בשיחה ידידותית ומזמינה מביתו בפריז, שם הוא חי עם אשתו והילדה, סטרינגפלו מבקש לשלוח הבעת תודה אדירה לכל מי שלקח חלק בהוצאת שתי ההופעות שלו בארץ לפועל ובעיקר לנובלמן. את החיבור שלו לרוק הפופיסטי של נובלמן ולהקתו הוא לא רואה כחיבור מוזיקלי רגיל.
סטרינגפלו, לדבריו, תמיד הרגיש כמו סוג של חוצן. וחוצנים, כך מסתבר, עסוקים בלחפש דברים מעט שונים. "סימפתיה. זו מילה יותר טובה למה שאני מחפש", הוא מתוודה, "אנשים לוקחים אותי תחת הכנף שלהם, ואני תמיד אסיר תודה".
מסכי הגיטרות המלודיות של הפוזיס, אותם סייע להקים בסוף שנות ה-80, פרצו מהמידווסט האמריקאי בתקופה בה רוק המוסכים החל גועש מתוכם בצורתו הבסיסית והמלוכלכת ביותר. מלודיות הפופ וההרמוניות הווקאליות המתוקות של ג'ון יואר, סולנה הנוסף של הלהקה, ושל סטרינגפלו, התבלטו בצבעוניותם הסיקסטיזית על רקע האפרוריות הדכאונית ששלטה ביד רמה ברוק האמריקאי של תחילת עד אמצע שנות ה-90.
לאלבומי הסולו שלו מביא סטרינגפלו פופ מזן אחר, רוק רך ועדין, מלווה בעיבודים מורכבים אבל עירום
את Soft Commands, אלבומו האולפן האחרון שלו, הוציא ב-2004. אלבום חדש כבר בתכנון, אבל סטרינגפלו לא ממהר. בהופעות הקרובות שלו עם שי נובלמן ישתדל לבצע שירים משלושת אלבומיו, כמו גם של הרכבים שמזוהים איתו, הפוזיס ו-Big Star.
על The Disciplines, הלהקה החדשה שלו, סטרינגפלו נהנה להרחיב בדיבור. הרוקנ'רול הפראי שלהם, איגי פופי במהותו, מלהיב אותו. בהתרגשות כובשת מגולל סטרינגפלו את קורות הלהקה: החבר'ה – מנורבגיה – נפגשו איתו באחד מסיבובי ההופעות שלו שם. החיבור, או "הפיצוץ הראשוני" כפי שהוא מנסח זאת, היה כמעט מיידי. אלבומם הראשון, Smoking Kills, שוחרר זה לא מכבר בנורבגיה ועתיד להיות מופץ בקרוב בשאר העולם.
תחושת ההקמה של להקה חדשה, לאחר שנים רבות כל כך של פעילות במסגרת הרכבים וותיקים יותר, כמוה כבריאת משהו קסום. אבל הקסם הזה, לפחות בעולמו למוד הנסיון של קן סטרינגפלו, סופו להתפוגג. השאלה היא באיזו צורה.
"להיות בלהקה זה בדיוק כמו להיות במערכת יחסים. קיימת כימיה מרגשת בהתחלה, ואז, תלוי איך משחקים את המשחק, אפשר להישרף בקלות. צריך להיזהר, כי זה יכול להפוך לנישואים גרועים בסופו של דבר, כשאף אחד לא מדבר, אבל עדיין חייבים לחיות אחד עם השני. צריך להימנע מזה".
"ההתפוצצות הכימית ההתחלתית תמיד דועכת בסוף", הוא מוסיף, "ואז צריך לחשוב כל הזמן איך לשמור על הדברים רעננים. כרגע אנחנו עדיין בשלב ההתפוצצות הזו. יש לנו אלבום אחד בלבד ובערך רק 15 שירים לנגן. כשאנחנו מופיעים אלו אמנם אותם שירים כל הזמן, אבל אנחנו עדיין מלאי תשוקה וזה מרגיש רענן ומלהיב".
אל מערכת היחסים הבעייתית הזו מתייחס סטרינגפלו, כפי שניתן להבין, מתוך הנסיון הרומנטי הארוך ביותר שלו עד כה. "הפוזיס הם הקשר הכי ארוך שהיה לי בחיים חוץ מעם ההורים שלי. הסולן השני בפוזיס, ג'ון יואר, ואני מנגנים כבר, וואו, 26 שנים. הכרנו כשהיינו ממש צעירים, כך שעברנו המון דברים ביחד, עליות ומורדות, וזה החלק הטוב בנישואין".
"להקה היא יישות קיימת, והעובדה היא שזו התחייבות חזקה שביצעת. בצד החיובי, זה גורם לך לחשוב לעומק ברגע שאתה רוצה לעזוב ולשקול בכובד ראש את העניין ברגע שדברים נעשים קשים. האמת היא שעברנו תקופות של להיות החברים הכי טובים עד לא לרצות להיות ביחד בכלל, והצלחנו לשרוד את הכל, ולפתח עוד את מערכת היחסים הזו. אחרי שעוברים כל כך הרבה, הכל פשוט זורם לאחר מכן. זה לסלוח, אבל לא לשכוח".
בדיספלינס מופיע סטרינגפלו כסולן, חשוף, ללא כלי נגינה. הוא והמיקרופון אל מול, או בתוך – הקהל, שפעמים רבות מצטרף כחלק פעיל מההופעות. "זה מאד משחרר. הלהקה הזו היא ביטוי לפשטות האולטימטיבית, ובהחלט הולכת לכיוונים מנוגדים למוזיקה אחרת במונחים של אופנה.
אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, שזה לגמרי מופשט, גיטרה אחת, קול אחד, בלי הרמוניות. אני מרגיש שאנחנו עושים משהו מאד גולמי, מאד ישיר ומאד כיפי. זה לא שזה נעשה מבלי מחשבה תחילה, אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בשביל סיבה – הסיבה שאנחנו מאמינים בה, והיא להגיע לדבר הפשוט ביותר ולהתפתח ממנו".
"בצורה מוזרה מאד, זה דומה מאד למה שאני עושה בהופעות הסולו שלי, שזה לקחת את הפשטות האולטימטיבית הזו ולרוץ איתה הלאה. זאת אומרת, אני פשוט בחור אחד על הבמה. לפעמים המגבר בכלל לא דלוק ואני כמעט לא מנגן על הגיטרה, אלא פשוט עומד שם באמצע ושר, ואנשים בוהים בי", הוא מוסיף, "ברור שאני אוהב גם דברים מורכבים, אבל הרגשתי שהתעסקתי איתם הרבה עם הפוזיס ואלבומי הסולו שלי, שהם מאד מורכבים, עם תשומת לב לפרטים ועיבודים. אבל אני באמת אוהב דברים פשוטים, כשהם עובדים. ואני חושב שלפעמים, בשבילי, זה מרכיב חשוב שבעצם מחזיק את הכל ביחד".
אבל מה קורה מאחורי הקלעים? האם סטרינגפלו לוקח את הפשטות המופלאה הזו איתו גם לעבודה כמפיק? "לא תמיד", הוא מסביר, "אני משאיר את השאיפות שלי מחוץ לתמונה במקרה הזה. אני רואה את ההפקה כסוג של נגרות ,רק שזה עם מוזיקה. אני מסתכל על הדברים בצורה מאד מובנית, על מקומות שצריכים שיוף, הגבהה, או אם התוצר חלש בנקודות מסוימות והוא זקוק לחיזוק. יש צורך בעבודת אצבעות חזקה, על מנת לתת את הגימור הסופי. אני משתדל לא להתקבע על אתוס מוזיקלי אחד".
בהופעות החיות שלו במסגרת הדיספלינס, הפוזיס, או כל הרכב אחר בו הוא לוקח או לקח חלק, סטרינגפלו שופע ביטחון עצמי. מעניין לגלות, אם כך, שאחרי כל כך הרבה שנים ונסיון על הבמה, הופעות סולו זורקות אותו למחוזות אחרים, בהם הוא עדיין מתלמד.
"לקח לי די הרבה זמן להתרגל לנגן לבד. עם כל אלבום שהוצאתי עשיתי קצת יותר סיבובי הופעות, ואני חושב שרק לפני שנתיים בערך ממש הבנתי איך לעשות את זה כמו שצריך. היו לי הופעות טובות פה ושם לפני כן. היו לי הופעות מחורבנות פה ושם. אבל ההופעות המחורבנות לימדו אותי המון. למדתי איך לתקשר עם קהל, ואני עדיין במבחן תמידי. כשאתה יותר מידיי טוב אתה לא יכול לנסות יותר".
"לפעמים אני רואה מוזיקאים מצליחים מופיעים ואני תוהה מה הם מרגישים, כי מה שהם מעבירים הוא שהם לא מנסים. הם מקבלים מראש יותר מידיי תשואות. את הופעת הסולו הראשונה שלי ניגנתי הרבה לפני אלבום הסולו הראשון שלי, עוד בניינטיז, אז 16 השנים האחרונות בהן ניגנתי הופעות סולו, היו רוויות חוויות. ברגע שזה מגיע לנקודה שאתה ממש-ממש מפורסם ושאתה מנגן במקום שאזלו בו כל הכרטיסים מראש וכולם רוצים לראות אותך, זה קל".
"אבל יש אחוז מסוים של מוזיקאים שבמקום שהם מופיעים בו חלק מהאנשים מכירים אותם וחלק לא. צריך להכיר בעובדה שיכול מאד להיות שאנשים נמצאים שם מסיבות אחרות שהן לא אתה. ואז צריך לנסות דרכים אחרות להגיע אליהם. צריך ללמוד איך להתרכז ואיך לתקשר כך שהאנשים ששם בשבילך ישמעו אותך ויהנו ממך, והאנשים שלא שם בשבילך יתעניינו בך. זה משהו שהייתי צריך ללמוד במשך שנים רבות, ואני עדיין לומד אותו".
האתר הרשמי של סטרינגפלו כולל בתוכו בלוג מפורט ומרשים. את הבלוג שלו הוא רואה ככלי לכל דבר, לאיחסון מידע ושיתופו עם כל מי שרק רוצה.
"האינטרנט הוא מקור המידע הכי גדול שמעולם לא ישתמשו בו. זה מצחיק. יש שם כל כך הרבה דברים. אנשים עובדים קשה ואף אחד לא יראה את זה, ואני לא יוצא דופן. אני נוהג לקרוא בבלוגים של מוזיקאים אחרים, מ'פי. דידי' ועד לאנשים שהם בערך בסדר הגודל שלי", אומר סטרינגפלו.
הסלבריטיז פשוט דוחפים ומפרסמים את עצמם, בסגנון 'היי, עשיתי את ליין בושם הזה והזה'. ויש את האחרים שיש להם אתר או בלוג וכותבים משהו כל חצי שנה. למשל, יש את הבלוג של CSS, הלהקה מברזיל, ואחד הפוסטים בו היה משהו בסגנון 'אהה, אני כל כך שיכורה עכשיו ביפן, וואו!" וזה היה כל העדכון שלהם מהטור ביפן - כל כך מעניין ומלא תובנות'".
"אני כותב בבלוג שלי המון, הרבה מעבר למה שמישהו אי פעם יקרא. אבל אני מכניס לשם את כל הפרטים הקטנים, כי אני בן אדם של פרטים קטנים, ואני אוהב לקרוא את הפרטים הקטנים של אנשים אחרים, זה מעניק לי השראה. גם כשאני מתעניין במוזיקאי, אני מתעניין בהרבה מעבר לידיעה לעיתונות. לא כל כך מעניין אותי איפה הוא הקליט את האלבום האחרון, או כל הפרטים הטכניים שאפשר למצוא בכל מקום."
אז מה מעניין, בעצם? "אני כן מתעניין באיזה מין מקום הם חיים בו, באיזו שכונה, מה הם אוהבים לאכול בכל יום. את כל הפרטים המשעממים האלו אני מוצא מאד לא משעממים, ואני שם אותם בבלוג שלי רק במקרה שיש בן אדם שחושב כמוני ושם אותי ברשימה של האנשים שהוא רוצה לדעת עוד עליהם. המידע תמיד זמין.
זו דרך טובה בשבילי לזכור דברים, כי אני כותב שם דברים קטנים, ואני שאני כותב אותם אני בדרך כלל שוכח אותם. ואז אני חוזר אליהם אחרי כמה שנים, ואני אומר לעצמי, היי, שכחתי מזה לגמרי, איזו תזכורת נחמדה, כך שבמובן מסויים הבלוג הזה הוא גם כלי בשבילי."
כדאי מאד להעיף מבט בבלוג של סטרינגפלו בימים הקרובים: עדכונים על ההופעות המתקרבות בישראל כבר התחילו מחלחלים אליו. עוד כמה שנים הם יהיו חלק מאותו זיכרון נחמד, ואולי אפילו יותר.
קן סטרינגפלו יופיע עם שי נובלמן ביום חמישי, 11.12.08 במעבדה בירושלים, וביום שבת, 13.12.08 בלבונטין 7 בתל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
