ב"טירוף" של לאורה רסטרפו הכול שיגעון
כמו הגיבור של לאורה רסטרפו, גם הקוראים אינם מצליחים לפענח את המציאות המעורערת שנחשפת בפניהם. וגם לא להשתחרר ממנה
אבל איכשהו אתה מפקיר את עצמך לחסדי הטקסט מתוך פנטזיה נאיבית שהכול יבוא על מקומו בשלום, שיש בספר איזה סדר גדול שעתיד להתגלות. חי אלוהים, אתה אומר, בעולם שלי הכול מבולגן, אבל אני יודע שבספר הכול ייפתר בסוף; וממילא, אם שוב יסתבכו הדברים, תמיד אוכל לסגור את הספר ולצאת בחזרה אל העולם שלי. אתה מטורף, וכדרכם של מטורפים, בכלל אינך יודע שאתה כזה: מתוך הספר לא תוכל לחזור נקי לגמרי לעולמך. אתה חלש מכדי לאטום את עצמך נוכח כוחו של הבדיון. לכן כל כניסה ל? ספר היא גם אקט של טירוף.
הרומן המסחרר של לאורה רסטרפו, רומן מפעים שמצהיר על טירופו, מספר על אגילר, שנסע לטיול קצר ללא רעייתו וכשחזר מצא אותה, את אגוסטינה שלו, בתוך חדר במלון ומחוץ לדעתה. מאז נושאת אגוסטינה דליי מים ומנסה להטביל את הבית, לנקות ולטהר אותו, ובתוך כך מופעלות בטקסט אינספור מטפורות נוצריות, שזיהוין יוצר רשת של קשרים מסוכנים בין דמויות. היא מרחיקה מעליה את אגילר ואת הדודה סופי האהובה, שבאה לסייע בידו ועתידה לעשות כן בדרכים שלא העלתה על דעתה. אגילר, בתורו, נכנס אל ?ב? יצת הטירוף של אשתו כדי למשות אותה החוצה. הוא מנסה למצוא את מקור הטירוף ועתיד לחטט לשם כך גם ביחסים המעורערים במשפחתה הגרעינית של אגוסטינה, בדעתו המשובשת של סבה, בקשרים של המשפחה עם ברון הסמים פבלו אסקובר, ובמין - שהוא, כך אומרים, מקור כל האסונות. "איזה תרגיל מלוכלך עשה לנו אלוהים עם הקטע שדבר גורר דבר ?ב? שרשרת המחורבנת הזאת שלא נגמרת", אומר אחד האנשים בספר, וצודק: אפילו בעולם הזה, שיוצא מדעתו, אי אפשר לנתק את שרשרת האירועים. כל שנותר הוא לנסות לשחזר אותה, לעקוב אחרי הטבעות השלובות לעד זו בזו.
"טירוף" מניח לדמויות לספר בקולן את הנרטיבים המתמזגים אך מוסיף עליהן גם קול מספר עלום שמשתלב כל הזמן בדיבורן, יוצא ונכנס אל דבריהן והן יוצאות ונכנסות אל דבריו: "אגילר משחזר בזיכרונו את השעות האחרונות שלפני נסיעתו לאיבגה, ומספר שחרף מורת רוחה על שלא הוזמנה לטיול, הציעה אגוסטינה לעזור לו להתכונן לנסיעה, כבר ארזת? כבר ארזתי, תן לי לראות, ובניגוד לרצוני נאלצתי להראות לה את התיק ששמתי בו את שני הדברים שהיו נחוצים לי, בגד ים וספר של ז'וזה סאראמאגו".
אבל השאלה מיהו המספר כלל אינה עולה בטקסט, ולבטח אינה מקבלת מענה, רק יוצרת קול חריג ולא ברור. ההתעלמות מהסוגיה הזו כמו רומזת: רק לך, הקורא, זה נראה מוזר. אבל זה לא רק מוזר, קול ללא מקור זה מטריד ומאיים, זה מוציא מן הדעת, האם זה רק אצלי בראש? הטירוף של אגוסטינה זולג אל הטקסט שאגילר פועל בו-הוא אינו יכול לחמוק ממנו, וגם הקורא אינו יכול לברוח.
איך מתקיים הטירוף בטקסט? הוא מחייב עולם שהמילים כבר אינן מייצגות בו את שייצגו בעבר. הוא כרוך בהחלפת מילים, בהמרת מסמנים זה בזה כדי לפרק את המציאות, ואז בשאלה
"חרף הבלבול יצטרך אגילר לסדר את השתלשלות האירועים בשלווה ובקור-רוח (...) לחפש הסברים פשוטים ומילים בהירות שיבחינו בין עובדות לבין רוחות רפאים". אבל להבין משהו על הטירוף? הרי זו פנטזיה. אפשר להתקרב אל מקורות השיגעון וההזיה, אבל אי אפשר לגעת בהם באמת. איך יכול אגילר לפענח עולם זר עם חוקים משלו? מה יכול הקורא להבין באמת על אותו עולם זר?
רסטרפו מספקת את פני השטח אך ממאנת לספק פתרון אחרון ותשובה נחרצת. משפטי הסיום של הרומן, שנמסרים לגמרי מטעמו של אגילר וללא התערבותו של המספר, מציבים סימן שאלה מעל אופציית ההתפכחות גם עבור אגילר וגם עבור הקורא. לסגור את הספר, לצאת מהעולם הזה? גם זו פנטזיה. הספר הזה ירדוף אותך ואתה תישאר קצת מטורף.
לאורה רסטרפו טירוף מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 287 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
