ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » מחול

צריך לחזור לרקוד: המשבר של "הרמת מסך"

אחרי שלושה ימים אינטנסיביים של מחול, אין אלא לקבוע: פסטיבל "הרמת מסך" מצוי במשבר. הצעת הייעול החשובה ביותר: עזבו אתכם מאקספרסיביות. תחזרו לרקוד

תשע עבודות, שלושה רגעים באמת מרגשים. סגנון אחד שעבר מיוצר ליוצר כמעט ללא הבחנה, ותחושה ש"הרמת מסך" נמצאת במשבר. קשה לכתוב את הדברים האלה אחרי שלושה ימים רצופים של מאמץ אדיר מצד היוצרים והרקדנים, וכל מי שמעורב בפרויקט הזה שכוונותיו רק טובות והצלחותיו בעבר ידועות.

הכול היה מושקע - התאורה והתלבושות והמוזיקה והליווי האמנותי, אבל אולי הגענו לאיזה רגע של אמת שבו נשאלת השאלה: לאן נעלם הביטוי האישי, ובעיקר, לאן נעלם המחול? מדוע הרקדנים כל הזמן עומדים או יושבים זה על זה, כרוכים אחד סביב השני, כאילו אי אפשר עוד לעמוד לבד בעולם בלי להישען?

הריקוד הראשון של מיכאל גטמן, בביצוע יערה דולב ואלדד בן ששון, התעסק אמנם באיזון עדין בין בני זוג, אך מהרגע הראשון שבו שכבה האישה על גבו של הרקדן, נוצרה שפה מחולית-קווי התנועות שלה היו ישרים, מתוחים, הכיפוף של הגב התיישר, בשעה שהגבר היה מפותל, כבד, קווי המתאר שלו רופסים.

הדו שיח היה כמו ניסיון ללמוד זה את שפתו של זה, או ליצור שפה חדשה, אחרת. הניסיון הזה נכשל, כל אחד חוזר לשפתו התנועתית, וברגע מיוחד הגבר מעביר יד לא נוגעת על הצללית המדויקת של בת הזוג הרוכנת, כבודק את מהות החייים הברורים האלה, של רגל מתוחה ושל יד מעוגלת. לקראת הסוף ידה של הבהירות על העליונה, ויחד, בהיסוס, הם מנסים לרקד בשפה אחת שנראית מיוסרת פחות, יותר פתוחה לעולם. 

מאיה לוי (מסך 2) ב"קרש הצלה", יצרה עבודה משעשעת יותר. מוזיקה, חלקי תלבושות כמו צווארון תחרה ובגד מוקיוני באדום מרמזים על עולם אחר, שיש בו גם מן האגדה. קיומם של זוג הרקדנים תלוי זה בזה; בתחילת המחול אחד יושב על גבו הכפוף של השני כאילו זה מקום המחיה הרגיל שלו. בהמשך השניים משתמשים בקרש באופן קרקסי, מעמידים אותו על צינור המתכת שהופך את האיזון לקשה עוד יותר, ואומרים לנו בעצם, רבותיי, הבסיס לא יציב.

אולי האמירה הזאת יכולה להסביר את התופעה שנראתה לי מדהימה

ומעציבה כאחד - ברוב הריקודים איש לא עומד על רגליו, וכאשר הוא כבר ניצב לבדו, כמו גדול, אז מתחולל לפתע הדבר המוזר הנקרא "מחול", שבו לעצם התנועה יש משמעות ולא לתוכן הספרותי או הדרמתי של המתרחש. וכאשר הדגש הוא על הסיפור והיחסים, הגוף נותר בלתי מטופל, מרושל. לא צריך לעשות פירואטים, אך גם הליכה, עמידה, נחיתה מהרמה גבוהה או גלישה לרצפה דורשים תשומת לב-לכפות הרגליים (אוי, כמה שהן מוזנחות), לגב, לאותם פרטים שנותנים נפח לתנועה ומפקיעים אותה מהיומיומי.
 הנטייה של "הרמת מסך" - אולי בגלל נטייתם הטבעית של המנהלים האמנותיים במשך שנים, כולם אמנים מתחום התיאטרון-לעבר תיאטרון מחול, הצליחה מעבר למשוער, והמחול עצמו הלך והידלדל. ייתכן שהשינוי בא מתוך צורך להוציא את המחול מהתעסקות מוגזמת בעצמו, אך משהו השתבש בדרך. 

בעבודה של אודליה קופרברג וסהר עזימי (מסך 3), "ריוורסי", משתתפת מיה ויזר, רקדנית שהייתה במשך שנים בלהקת בת שבע. כשהתבוננתי בה, ראיתי את השילוב המושלם של מופע תיאטרלי במהותו, עם ביצוע שמחזיר את האמון במשמעות הריקוד - האופן שבו כל תנועה היא עולם, ואפילו אותה נפילה על הרצפה, שלא הייתה עבודה אחת שבה לא חזרה בנוסח זה או אחר - קיבלה בביצוע שלה נפח וצורה והייתה מרגשת.

כאשר בעבודה של תומר שרעבי, "מונק" (מסך 4), שלושת הרקדנים, אחרי שגמרו להיות תלויים אחד על השני, לפתע עוברים את הבמה באלכסון, זקופים, נעמדים לרגע ארוך על רגל אחת, אחר כך רוכנים, נשמתי לרווחה. פניו היפים של שרעבי נגלו פתאום במלוא רצינותם, וכאשר הוא שולח יד ארוכה לחלל, לא בתחינה כמו בתחילת המחול אלא כתנועה, מסב פניו כמו לראות דבר רחוק, זה היה רגע של מחול, כזה שזוכרים.
 
העבודה של ניב שיינפלד ואורן לאור, "פוסט מרתה" (מסך 2), בשיתוף רונית זיו, הייתה מבוססת על המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף". כך שהתיאטרליות, עם דמויות מוגדרות הידועות מהספרות ומהקולנוע, הייתה נהנית מהכרת הסוגה. הם סיפרו סיפור, כאשר חלק מהמחול מוצלח יותר וחלקו פשטני, אך הייתה לו שחקנית ממשית בדמות רונית זיו שרקדה בחסכנות ובאיפוק את הדמות המורכבת של מרתה, והייתה לו הברקה תיאטרלית מובהקת של הסיום.
 
במסגרתו, התקווה לחיים אחרים מתפוגגת אחרי לילה סוער, והבמה מתמלאת בבובות גומי צבעוניות לעשרות, אותו חלום מנופץ של אישה שרצתה להאמין שהיא אם. הצפצופים הקטנים, חסרי האונים, של בובות הגומי היו תוספת מכמירת לב ושיא רגשי.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...