לשימוש חוזר: REM סחוטים, אבל טריים
20 שנה ל"גרין", אלבום המופת של אר-אי-אם, שלא איבד דבר מחיוניותו
אר אי אם - גרין צילום: עטיפת האלבום
הלהקה נימקה את הצטרפותה לוורנר ברצונה לצאת מהנישה של "הלהקה מדרום ארצות הברית שאינה מוכרת מחוץ ליבשת". סטייפ הרגיש שיש לו קהל פוטנציאלי רב בארצות שמעבר לים, ולקח את חבריו אל עתיד אחר. סטייפ צדק. בזכות יכולת ההפצה והשיווק של וורנר אר-אי-אם זכתה לאורך חיים שיכול להתאפשר רק בזכות תמיכה מאסיבית של מעריצים באירופה, ביפן ואפילו בישראל.
"גרין" הצליח למקסם את המסחריות והברק היצירתי של כל המעורבים ביצירתו: המוזיקה המורכבת, מבוססת גיטרות, תיפוף מהיר ובס פועם, המסרים המתוחכמים, הקשים לפענוח (לא היו מילים בתוך העטיפה, ובכוונה) עם השירה של סטייפ, שהייתה מספיק מוחצנת אבל בו זמנית מלאה רגישויות וניואנסים של הבעה.
האזנתי השבוע שוב למאסטרפיס הזה (במהדורת 20 השנה, כשהדיסק הראשון מכיל את האלבום המקורי והשני די-וי-די המציג את האלבום בסאונד של 5.1 סראונד וכולל גם סרט דוקומנטרי ושני קטעי הופעה), וההתמסרות הקשובה הזאת גילתה, בפעם המי יודע כמה, ש"גרין" אכן כולל כמה מהשירים
הטובים ביותר של הלהקה.
"Orange Crush" נשמע טרי ורענן עד היום, "Stand" מעביר כל מאזין סביר למצב תודעה רווי עונג ו"World Leader Pretend" הוא שיר שפשוט לא יכול להימאס לעולם. שיר מהפנט שעוסק בקריסת מערכות נפשיות, בהרס עצמי ובהודאה ברורה במצוקה.
אר-אי-אם, "גרין", 1988
נא להמתין לטעינת התגובות
