כשאהיה גדול: מתוך מסה בגיליון "ילדות"
מסתו של יהודה אטלס רואה אור בגליון 83 של כתב העת הליקון המוקדש לנושא ילדות. בין הכותבים בגיליון רוני סומק, רחל פרץ, איריס שני, שרון אס ורחל חלפי, אבל גם שולמית אלוני, המספרת על שיר ילדות שאהבה במיוחד
עִם מַקֵּל-טִיּוּלִים מְגֻלָּף,
מִגְבַּעַת שְׁחוֹרָה בִּקְצֵה הַפַּדַחַת,
שְׂפָמַיִם מִתַּחַת לָאַף,
שָׁעוֹן-שֶׁל-זָהָב בִּקְצֵה הַשַּׁרְשֶׁרֶת
וְכֶרֶס וְאוֹטוֹ חָדָשׁ,
חֲלִיפָה שֶׁל פַּסִּים מְאֹד מְהֻדֶּרֶת
וּמְעִיל עִם פֶּרַח בַּדַּשׁ.
בְּבֵית-לְבֵנִים יִהְיֶה מְעוֹנִי
וּ"מַר" יִקְרְאוּ לִי וְגַם "אֲדוֹנִי!" –
וְאִישׁ לֹא יוּכַל לְנַחֵשׁ שֶׁבִּפְנִים
נִשְׁאַרְתִּי, בְּעֶצֶם, אֲנִי.
שיר זה, שעיבדתי-תִרגמתי ממקורו האנגלי, קבעתי כמוטו בראש ילדים גדולים, שלושה כרכים שכתבתי לקוראים בוגרים על סופרים ומאיירים לילדים, רובם קלאסיים, ועל יצירתם (משכל-ידיעות-אחרונות, 2004).
את השיר המקורי כתבה מרצ'ט שוּט (1909-1994), אמריקאית, חוקרת ספרות אנגלית, מעבדת שקספיר לילדים, שגם כתבה שירים לילדים. בחרתי בו, כי הוא מביע בצורה הטובה ביותר את מה שאני חושב על ילדוּת, על בגרות ועל ההבדל – או העדר ההבדל – ביניהן. נדמה לי, שהוא גם מסכם הכי טוב את מה שכתבתי לילדים מאז 1977.
ההתחלה היתה התבוננות בילדַי, אוריאל ונועם. אחר כך התחלתי להיזכר בילדות שלי, של אחי, של כל הילדים שאני מכיר, ומכולם משכתי עוד ועוד חומרים כדי לכתוב שירים לילדים. אבל בסוף גיליתי מה
אני יכול להתבונן בעצמי, במבוגרים אחרים, גם בסבים ובסבתות, וכמו שהם מרגישים עכשיו, לכתוב שיר איך מרגיש ילד. הרי בתוך הראש – כולנו ילדים. כל אדם נושא עימו את ילדותו כל חייו, והילדות שלנו חיה בתוכנו תמיד. היא הפינה הכי חשובה בנפש שלנו. כשנשכח הכל, את תחושת הילדות עוד נזכור.
כל מה שאני כותב על ואל ילדים הוא גם על ואל מבוגרים. כל שיר שאני כותב, או כמו שהוא או בהסבה קלה, מתאים גם למבוגרים. אבל ספרַי מנוקדים, מחורזים ומאוירים, ולכן, בחנות ובספרייה, הם על מדף ספרי הילדים. דרך הילד, שלא מסתיר מה הוא חושב ומה הוא מרגיש, אני מנסה לגלות איך זה להיות בן-אדם, איך זה להיות אנושי.
מימַי לא למדתי ספרות באקדמיה. גם לא פסיכולוגיה. אהבת הכתיבה באה לי מאהבת הקריאה. ספרים, בילדותי ובנעורי, היו הצינור היחיד שקישר בינינו, ילדי מושב (טלפון אחד, במזכירות. אוטו-משא אחד. פרות, תרנגולות, סוסים, חמורים, שדות תירס ותלתן. עבודה-עבודה-עבודה) אי שם באזור כרכור פרדס-חנה, לבין העולם, המידע, התרבות, העובדה שבמקומות אחרים חיים אנשים אחרים וקורים דברים.
קריאת ספרים היתה בבחינת "מִגּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶל אוֹרוֹ עָרַגְתִּי", כמו שכתב ביאליק, ואת השיר הזה, "זֹהר", גם למדנו בבית-ספר וגם קראתי אינספור פעמים בכרך העבה של כל כתבי ביאליק, שהיה בבית, שהדיף ריח כבד, חמצמץ ומעופש משהו, של ספרים.
היתה במושב ספרייה, ארבעה ארונות. היו ספריות כיתתיות בבית-הספר העממי בכרכור, ומאוחר יותר – היתה ספרייה עשירה בגימנסיה בחדרה. וקראנו, בדמנו קראנו, גם אם העברית ההיא היתה כחצץ לשיניים (הזקן והים להמינגוויי בתרגום צבי ארד, יותם הקַסָם ליאנוש קורצ'אק בתרגום יוסף ליכטנבוים).
ידענו שלקרוא זה חשוב, שקריאה מרחיבה אופקים, מקנה שפה, מלמדת אותך משהו על העולם. ידענו שקריאה היא הרפתקה שנושאת אותך אל עולמות אחרים. ורצינו לדעת. על כל ילד, כך חונכנו, לרכוש השכלה רחבה בתחומים מגוּונים, כדי להתמצא לפחות מעט בכל דבר, כדי שאם יעלה נושא מסוים בשיחת חברים לא תעמוד שם כמו אידיוט. מה שבאמת רצינו היה, שנוכל לענות על חידוני הרדיו של שמואליק רוזן, ואם יגיע פעם גם לכרכור – להימנות עם צוות המשיבים. וזה קרה פעם אחת, ובאמת הייתי בצוות, וגם עניתי.
בילדותי ניסיתי לכתוב שירים. משום מה, גם אז וגם היום נראה לי שלכתוב בשורות קצרות, ממושקלות, מנוקדות ומחורזות זה יותר "אמנותי" מאשר לכתוב סתם בפרוזה. זו הסיבה שמלבד שירים לילדים אני כותב גם סיפורים בחרוזים. שירי הילדות ההם לא כל כך צלחו בידי.
רובם נזנחו, נשארו לא מלוטשים או נטולי סיום, בקושי חומר-גלם. לילד אין סבלנות לשבת, למחוק ולכתוב מחדש, לתקן, להקציע, לשייף. ילד רוצה שזה ייצא וזהו. אבל הרי זה לא יוצא וזהו. אז הפסקתי לכתוב שירים.
אבל, הייתי כותב "יומנים היתוליים", כך קראו לזה אז, בחרוזים, למסיבות, לבר-מצוות ולכאלה. במסיבת הסיום של כיתה ח', שאני כתבתי לה את כל ה"מסכת", קראתי יומן היתולי מחורז כזה, ושלא במתכוון העלבתי את המורֶה שלי לחשבון, שדווקא אהבתי, שקם, עם אשתו, ועזב את החגיגה. עד היום, כשישים שנה אחרי האירוע, איני חדל להצטער על הרגע ההוא.
יהודה אטלס, רק על עצמי, כתב העת הליקון בעריכת אמיר אביאל אור, גיליון 83, חורף 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
