"מי שיש לו כאב, יכול להרגיש כאב של אחרים": מסיפורה של אום ג'בר וישאח
הפרק השלישי והאחרון בסיפור חייה של אום ג'בּר, רואה אור בגיליון 16 של כתב העת מִטַּעַם. סיפורה של אום ג'בר הועלה על הכתב כחלק מפרויקט של המרכז הקהילתי בעזה לאיסוף סיפורי חיים של נשים מבוגרות דיין כדי לזכור את התקופה שקדמה ל-1948
כשכלאו אותו, התחלתי להבין את הבעיות, המכשולים ואת כאב האסירים ומשפחותיהם. גיליתי את זה אחרי שנעשיתי אחת מהם וסבלתי כמותם. לא הצעתי להיות נציגה של האסירים, אבל הצלב האדום ביקש ממשפחות האסירים לבחור מישהו שאיתו יוכלו לדבר, מישהו שיציג את ענייניהם והבעיות שלהם, כי האנשים לא היו מאורגנים.
אז ישבנו בגינה של הצלב האדום והאחרים בחרו בי. בהתחלה סירבתי משום שזאת היתה אחריות גדולה שדרשה אדם צעיר עם הרבה כוח לעבוד, לא אשה זקנה וחולה כמוני. אבל הם קראו יחד שאני היחידה המתאימה והם סומכים עלי.
כשהתחלתי לבקר באופן קבוע את ג'בּר גיליתי שהיו גם אסירים ממדינות ערב שנתפסו בגבולות ישראל ופוזרו בין בתי הכלא. כמה מהם נכלאו לתקופות ממושכות ואחרים לפרק זמן קצר, ולא היו להם כאן משפחות, אז התחלתי לחשוב עליהם. האסיר הראשון שביקרתי ככה היה אדם בשם בילאל דַכְּרוּבּ, שנתפס בים.
שום נשק לא מצאו עליו והוא לא הודה בחקירות בשום דבר. הוא נידון ל-18 חודשי מאסר בכלא שאטה, ופגש את באסם [בן הזקונים] כשהיה שם. פעם אחת, כשביקרתי אותו, באסם שאל אם אוכל לבקר עוד אסיר שהגיע מחוץ לפלסטין, ותמיד ישב לבד כשהגיעו המשפחות לבקר, כי המשפחה שלו לא פה. שאלתי איך קוראים לו, ובאסם אמר לי בילאל, ואמרתי לו שמכאן ואילך הוא ובילאל יהיו אותו דבר, ובאסם שמח מאוד.
אז נרשמתי לבקר את בילאל, ובביקור הבא שלי אצל באסם הבאתי לבילאל סיגריות, בגדים, מגבות – אותם דברים כמו שלקחתי בשבילו. התחלתי לבקר את בילאל ואחרים כל שבועיים, בביקורים שאירגן הצלב האדום.
בילאל אמור היה להשתחרר 14 יום אחרי שבאסם שוחרר, ולחזור ללבנון, אז לא ביקרתי אותו. אבל הוא לא שוחרר – בתאריך השחרור שלו חידשו את מעצרו לעוד ששה חודשים והעבירו אותו לכלא אחר. אחרי שלושה חודשים קיבלתי מכתב מאסיר, שהגיע אלי דרך אדם שעבד בתוך ישראל.
הוא סיפר על בילאל, ואיך ידע שחשבתי שהוא שוחרר והצטרף למשפחתו, אבל זה לא קרה. אני מיד הזמנתי מונית שתיקח אותי לבקר אותו למחרת בבוקר. זה היה רמדאן וצמתי ובאתי מעזה הרחוקה מהכלא, אז הייתי מאוכזבת כשלא הרשו לי לבקר אותו. אמרתי לישראלים לתת לו את הדברים שהבאתי לו, ולהגיד לו שאמא שלו חזרה לעזה, אבל תמיד תנסה לבקר אותו.
כשהם חשבו שאני עלולה להתלונן בצלב האדום, החיילים אמרו שהם לא מונעים ממני לבקר אותו, אבל הביקורים צריכים להיות מוסדרים. הצלב האדום באותה תקופה היה מאוד פעיל ועזר הרבה, והאסירים היו מפונקים בהשוואה להיום. הם לקחו את הדברים שהבאתי, ואמרו שיודיעו לצלב האדום וירשמו את שמי בביקור הבא.
הצטרפתי לביקור המאורגן הבא, ולפני שעזבתי, שאלתי את בילאל אם הוא צריך משהו. הוא אמר שיש אחרים כמותו, שהיו רוצים שמישהו יבקר אותם ויביא להם דברים כל שבועיים, כמו לאסירים אחרים. אז ביקשתי ממנו לכתוב את הפרטים של האסירים האלה ואני כבר אדאג לזה.
ביקרתי אותו במשך כל הזמן שהיה בכלא, יותר מעשר שנים, ובזמן הזה הוא נתן לי רשימה של 45 בחורים צעירים ממדינות ערב שנתפסו בגבול.
בדקתי גם עם הצלב האדום, שהיו לו רשימות של אסירים חדשים וכל פרטיהם. אחד מהם היה פלסטיני מקנדה שהמשפחה שלו היתה יכולה לבקר אצלו רק מדי שנתיים. הוא עוּנָה כל כך קשה שלא יכול היה להזיז שום חלק של הזרוע שלו ושל החזה.
מאז, חסכתי כמה שיכולתי מהכסף לאחזקת הבית; במקום שני עופות קניתי אחד וקניתי פחות ירקות, ניסיתי לחסוך כמה שיכולתי בלי לשלול מהילדים
אז לא משנה אם הייתי עייפה או לא, הייתי צריכה לעשות את זה, כי ידעתי כמה זה חשוב להם. האמנתי במה שעשיתי ולא שמתי לב למה שאנשים אמרו, במיוחד כשראו אותי כל בוקר סוחבת סל מלא דברים על הראש, הולכת לבקר אסיר.
הם שאלו אם קיבלתי כסף או עזרה לקחת את הדברים לאסירים, ואמרתי להם שזה היה מהכסף שלי, שאף אחד לא עוזר לי חוץ מאלוהים שרוצה לעזור לאסירים האלה דרכי. אז אנשים התחילו לעשות אותו דבר. איש אחד נתן לי הרבה דברים והאסירים שמחו מאוד לקבל אותם. כל דבר, לא משנה כמה קטן, עשה אותם שמחים. מה שאני רוצה להגיד הוא שמי שיש לו כאב יכול להרגיש כאב של אחרים.
דיברתי עם נשים אחרות, כשנפגשנו בצלב האדום, או בדרך לבקר אסירים, או בפגישות עצמן. שאלתי אם הן ביקרו, או הן חושבות לבקר, גם את האסירים הללו. אירגנתי את תוכנית הביקורים וחילקתי אותה בין מי שרצו לבקר. קניתי את הכרטיסים מהצלב האדום וצילצלתי להם בנוגע לתאריכי הביקורים.
אחרי זה אנשים באו מוקדם בבוקר לפני הביקורים, לקחו ממני את הכרטיסים ונסעו לבתי הכלא. הם ביקרו את האסירים האלה כאילו היו בניהם. תמיד אמרתי להם לא לשאול אסיר מה המפלגה הפוליטית שלו, כי הוא אדם שעזב משפחה, ילדים, חברים וקהילה כדי להיאבק למען המטרה הפלסטינית. בסופו של דבר הוא יושב בכלא בשביל החירות ובשביל הלאום, המטרה היא אותה מטרה, וכל הקבוצות הפוליטיות פועלות למען אותו הדבר.
פעם אחת ניסה קצין בכלא קישון למנוע ממני לבקר את אחד האסירים האלה. אמרתי לו, "אתה יודע שאלוהים ברא את בני האדם, וככה יצא שאתה יהודי ואני מוסלמית, אבל בסופו של דבר אנחנו בני אדם, ותאמין לי, אילו היית בכלא ולא היה לך מי שיבקר אותך, אני הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדי לעשות את זה, בגלל שזה מעשה אנושי גדול יותר מלהיות פלסטיני או ישראלי". היו לו דמעות בעיניים ומאותו יום הוא עזר לי עם הביקורים.
כל פעם שבילאל גמר לרצות תקופת מאסר, העונש שלו חודש לעוד שישה חודשים, במיוחד אחרי שניסו לגרום לו לשתף פעולה ולא הצליחו. הוא אמר לי שהם הציעו לו שחרור וחיים טובים וכל דבר שירצה, אם יספר על המצב בלבנון, אבל מובן שהוא סירב. הוא ישב בכלא 13 וחצי שנים ובסוף שוחרר חודשיים לפני ג'בּר, ב-1999. אני צעקתי בסלסולים כשראיתי אותו בטלוויזיה בבית שלי, מנופף בידיו מהאוטובוס בדרך חזרה הביתה ללבנון.
בתחילת 1986 היה ג'בּר כלוא עם אדם בשם סמיר קוּנטַר, שקיבל מאסר עולם. יום אחד, אשתו של ג'בּר, שָׁאמָּה והבנות שלהם ואני, ביקרנו את ג'בּר, וכשעמדנו מול האשנב שלו שמעתי שיחה באשנב הסמוך. זה היה סמיר, והוא דיבר עם אשה ובתה ממחנה שאטי. סמיר ביקש ממנה להפסיק לבקר אותו, כי ידע שהבן שלה שוחרר וזה היה מסע מעייף מעזה רק בשביל לבקר אותו.
כששמעתי את זה, עזבתי את ג'בּר והלכתי ישר לאשנב הסמוך ואמרתי, "מה שלומך, אדוני? כן, בירכתי לשלום בתחילת הביקור ועכשיו אני מברכת שוב. לא שמעת את הפתגם הערבי, 'אם אין לך אם, כל אם יכולה להיות אמך'? מי שבאה לבקר אותך, אוהבת אותך ונהנית לבקר אותך. איש אינו מכריח אותה".
הוא הוריד את המבט ואמר: "אני לא מכאן, אני מלבנון. היא ביקרה אצלי כשביקרה את הבן שלה, אבל עכשיו הוא שוחרר ואני לא רוצה שהיא תעשה את הדרך הארוכה הזאת לבקר אצלי. אני יודע כמה זה רחוק, וכמה היא עייפה מהמסע לכאן. זה לא נחוץ; אני אשרוד".
אמרתי, "תראה, בני, האיש הזה לידך הוא בני ומהרגע הזה גם אתה בני, כמוהו. להתראות, אבוא לראות אותך בביקור הבא". אחרי זה התחלתי לבקר אותו, והוא גם נתן לי שמות של אסירים אחרים וביקרתי אותם, וכשהמספרים גדלו, חילקתי את השמות שצריך לבקר בין משפחות אחרות...
במשך האינתיפאדה [הראשונה] היו אוטובוסים של הצלב האדום לוקחים את משפחות האסירים לביקורים מדי 15 יום, אפילו בזמן עוצר. האוטובוס בא מוקדם בבוקר. אבל בימי עוצר חיכינו עד שהג'יפים של החיילים הישראלים עברו דרך רחובות המחנה, מכריזים שהעוצר עדיין בתוקף.
אז עזבנו את בתינו, צמודים לקירות, רחוב אחרי רחוב, ולפעמים שדה אחרי שדה, נשמרים מפני רחובות ראשיים כי שם בדרך כלל היו החיילים, עד שהגענו לאוטובוס הממתין. אז נסענו לעיר עזה, שם עברנו לאוטובוסים שנסעו לכל אחד מבתי הכלא.
החיילים ידעו מתי אל בוריג' או אל-נוסיראת היו תחת עוצר וידעו שהפרנו אותו, אבל הם לא עשו כלום והאוטובוסים היו בדרך כלל מלאים. הם נכנסו לאוטובוסים במחסומים, בדקו את הנוסעים, ונתנו לנו להמשיך. כשהגענו לבתי הכלא, האסירים תמיד שאלו אותנו איך הצלחנו לבוא, ואנחנו צחקנו ואמרנו להם שאנחנו חזקים ושהחיילים לא יכולים לעשות לנו כלום. כשחזרנו עשינו אותו דבר: אחרי שהאוטובוס עצר, חיבקנו את הקירות ונמנענו מהרחובות הראשיים עד שהגענו לבתינו...
האסירים היו אז חזקים מאוד ומלאי תקווה שישחררו אותם. כשאמרנו להם שעשינו כך וכך, והבסנו את החיילים בזה ובזה, הם ריחפו באוויר מרוב שמחה. הם הרגישו כאילו היו במלון חמישה כוכבים, כי חשבו שהחופש בפתח, אבל עכשיו הם חיים כמו בקבר. עכשיו אין להם תקווה בגלל שקמה הרשות הפלסטינית.
לפני שקמה הרשות הפלסטינית, מצב האסירים היה טוב יותר מאשר היום, אבל זה לא אומר שלא היו בעיות. היו. במשך שנות השמונים, כוסו החלונות בתאים בבד שחור כדי למנוע מהאסירים להסתכל החוצה ומהשמש והאור להיכנס. התאים היו כל כך צפופים, וזמן הטיולים היה כל כך קצר.
אסירים הוכו באלות, גז מדמיע נורה לתוך התאים שלהם בלי סיבה, והם הושמו בבידוד בתאים קטנים תת קרקעיים. במשך שלוש שנים חי ג'בּר בבידוד בכלא באר שבע, והיו רבים אחרים כמוהו בכלא רמלה. השיער שלהם נשר מחוסר שמש ובגלל ההיגיינה.
ב-1993 פתחו האסירים בשביתה להפסקת הבידוד, הגז המדמיע וההכאות, ושלחו להנהלת הכלא רשימה של 21 דרישות. הדרישה המרכזית שלהם היתה להפסיק את הבידוד. אנחנו, משפחות האסירים, עשינו אותו דבר. לא רק שביתות, כמה אסירים גם פתחו בשביתת רעב שבה התקיימו על מים וחצי כפית מלח ליום.
הנהלת הכלא כעסה מאוד וניסתה לשבור אותה באמצעות זריקות בכוח אבל האסירים סירבו, וזה נמשך 21 יום עד ששני אסירים, אחד מכלא אל-מג'דל [אשקלון] ואחד מכלא ירושלים, מתו. השביתות הביאו להפסקת הבידוד, והבד השחור הוסר מהחלונות.
נשמת הסכמי אוסלו היתה אדמה תמורת שלום; ובשביל שבויי המלחמה הללו, חופש ואדמה היו העקרונות למענם נכלאו, לכן היו צריכים להשתחרר, מיד אחרי שנחתמו ההסכמים. זה קרה בכל מקום אחר בהיסטוריה, אבל לא בפלסטין.
כפי שאת יודעת, יש הרבה אסירים ממדינות ערב בבתי כלא ישראליים – מלבנון, סוריה, ירדן, מצרים, סודן ולוב. האנשים האלה באו לעזור לנו במאבקנו; כולם באו בשביל העיקרון הגדול הזה של חופש ושחרור האדמה. ואז בא "אדמה תמורת שלום", והם היו צריכים לצאת לחופשי.
המגעים החשאיים התרחשו מהר מאוד ולא השיגו כלום ומנושא האסירים התעלמולגמרי . אבו-עמאר שכח את האסירים. כשפגשתי אותו, שאלתי מה עשה למען האסירים, למה הם עדיין בכלא, הם היו שבויי מלחמה ועכשיו יש שלום, המלחמה נגמרה. הוא אמר שהוא השאיר אותם לרצונם הטוב של הישראלים. הוא לא ידע שלישראלים אין שום רצון טוב? אין מלה כזאת במילון שלהם...
למעשה, הרשות לא פעלה ברצינות מספקת כדי להפסיק את הסבל בבתי הכלא. אחרי שהם באו, הדברים נעשו יותר גרועים. מאז קמה הרשות, נעשו ביקורי אסירים יותר ויותר קשים. היו בעיות לפני שהם באו, אבל לא כמו עכשיו. הביקורים נהפכו למסע ייסורים בגלל שעכשיו אנשים נעצרים באופן שגרתי בידי השב"כ לחקירה.
אפשר לצאת רק דרך מחסום אחד, ארז, שם עוברים בדיקה קשה מאוד, כמו חיות בתורים, והאוטובוסים מחכים שעה, שעתיים, שלוש לפני שהישראלים מרשים להם לעזוב. פעם, האוטובוסים היו יוצאים מארז בצפון, נחל עוז במרכז וכיסופים בדרום, בלי שחיכינו הרבה לפני שעברנו, ובלי שעצרו אותנו וחקרו אותנו או מנעו מאיתנו לעזוב.
עכשיו הם רוצים לשלוט בביקורים. הם אמרו לנו שצריך כרטיס מגנטי כמו לפועלים, אבל לא נותנים כרטיס מגנטי למי שאסור לו לעזוב את עזה. אנחנו סירבנו והפגנו נגד זה בצלב האדום, והצלחנו.
מאנגלית: קרן דותן, מתוך מִטַּעַם 16, שראה אור השבוע; צאת הגיליון וסיום השנה הרביעית לפעילות כתב העת יצוינו בערב ב"תולעת ספרים", כיכר רבין 6, תל אביב, ביום א', 21.12.2008, ב-7 בערב
נא להמתין לטעינת התגובות
