לאהוב את מוצרט, לרחם על סאליירי
עיצוב במה מזהיר ובימוי סוחף הופכים את "אמדאוס" מאת פיטר שאפר המוצג בימים אלה בקאמרי להצגה טובה. רמת המשחק לא אחידה, אבל הדרמה מצליחה בכל זאת לכבוש
אמדאוס בקאמרי צילום: יח''צ
ההכרה הזאת הולידה, מצדה, מיתוס נוסף, שקבע המשורר הרוסי פושקין, שלפיו סאליירי הרעיל את מוצרט מתוך קנאה. אצל שאפר עניין הרצח אינו חד משמעי, אך הוא מעצב את דמותו של סאליירי כדמות טרגית אמיתית.
מוצרט נחשב בתרבות המערב לגאון שאוהבים לאהוב, אף שבאישיותו נהג כאינפנטיל ופלט שטויות וניבולי פה וולגריים. שאפר מצליח לעצב את הממד התינוקי הזה של מוצרט, אבל גאוניותו נעדרת ממנו. איתי טיראן הנפלא מקסים בהצגת הממד האינפנטילי של המלחין, אבל עובדת היותו מבריק
יצחק חזקיה מצליח אמנם להעביר את מידת קנאתו במוצרט, אך אינו משכנע דיו בהצגת הממד הטרי העמוק. חני פירסטנברג, שחקנית מצוינת בדרך כלל, אינה משתלבת בסגנונה של ההצגה ואינה משכנעת בתפקיד אשתו של מוצרט. עם זאת טובים מאוד אוהד שחר, עזרא דגן ויובל זמיר בתפקידי המשנה.
חלק בלתי נפרד מן הרושם הכולל של ההפקה נעוץ בשיתוף הפעולה הפורה והיצירתי בין הבימוי של עמרי ניצן לבין עיצוב הבמה המזהיר של רות דר. המעצבת מעלה תמונה של חלל מפואר באמצעים פשוטים, בעוד שניצן מביים הצגה סוחפת ומרשימה, שבה הראוותנות לא באה על חשבון הדרמה האנושית והכובשת.
אמדאוס, תיאטרון הקאמרי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם