אולטרסאונד על הבמה: יוסי בבליקי בהופעה
יוסי בבליקי הציג בהופעתו באוזן בר טעימות קטנות ואינטימיות מאלבום הסולו החדש, "האגרוף". שירים ישנים וחדשים השתלבו זה עם זה ויצרו תחושה חמימה של בית, חורף ומתחת לשמיכות
ערב יום חמישי באוזן בר. הופעה שנייה של יוסי בבליקי מתוך סדרת הופעות חודשיות, המיועדות לגילוי ולהתהוות אלבום הסולו החדש "האגרוף". מול קהל מצומצם ומשפחתי, בחום מבוקר ובאור אדמדם, חושף באיטיות בבליקי, האב המיועד, את תמונת האולטרסאונד. מבעד למסך המטושטש הנתמך על ידי בועז כהן (פסנתר וקלידים) ואלי שאולי (גיטרה), ניתן להבחין, בשפתיים משורטטות ובלב הפועם של הילד- האלבום החדש לבית משפחת בבליקי- פונץ'.
השם "האגרוף" נולד בעקבות סיפור אירוני ששמע בבליקי מחבר אודות קצין במלחמת לבנון הראשונה שנסע, עם שחרורו, להרגע באי שומם. שמו של האי הפסטורלי היה פוקלנד והעיתוי המושלם התרחש יממה לפני פרוץ המלחמה הידועה. מאז חזר אותו החבר לארץ והתאמן בקרב מגע, כדי להקים כוח שינקז במעט את האלימות ואת אגרופיה הקפוצים של תל אביב.
ההופעה נפתחת עם "אסא בא אל ראש העיר", אשר נולד לפני 20 שנה, ולא נכנס לאף אחד מהאלבומים שבדרך, או כפי שמעיד עליו בבליקי באתר האינטרנט שלו "אסא בעסה". השיר מספר על אסא ודנה, שבעיר בה הם חיים כבר אי אפשר להמשיך והשמש הלכה. הישועה ממש כבר לא תבוא מראש העיר. נראה שכל שנותר להם לעשות הוא לקחת קרחון ולשים אותו בדבש. אהבה עדינה. כי לא נותר עוד כלום מלבדם.
ההופעה מורכבת משירים מהאלבום שבדרך, ומשירים מהאלבומים שכבר נולדו. הקהל השקט יושב מרותק. רק תנודות קלות של הראש ומחיאות כפיים מגלות את מה שמתרחש כאן בינינו לבין עצמנו ברגעים החד פעמיים של ההתהוות.
בבליקי, שכבר ראה דבר או שניים, אינו נרתע מלהניח עצמו לפנינו. בקול מלא כנות וחצי חיוך, הנמהלים היטב בנגינת פסנתר וגיטרה רוטטת, הוא שר לנו על החיים. נראה שסוד הקסם טמון בעובדה כי השירים חושפים יותר מכל אותנו- מנסים לשרוד, מינוריים, יומיומיים, ללא זיקוקי דינור ונפצים.
"יום אפור", למשל, הוא שיר חדש ונפלא המתאר את תחושת ה"לא יכולתי לעשות כלום" שלעיתים מתגנבת אלינו כשנפתחת בפנינו
בבליקי חושף בהמשך כי בחודש שחלף מאז ההופעה הראשונה כולם מתחרפנים. הוא שוב ישיר על דנה. הפעם גם היא קצת התחרפנה וראתה עב"ם.
בהמשך תצטרף דנה נוספת- דנה בקר המהווה גם היא, חלק מההרכב הנוכחי של פונץ' . בבליקי מספר כי בחודש האחרון הם סיימו לעבוד יחדיו על אלבום הסולו שלה. "הוא מסתכל בה כל הזמן" היא תשיר עמו בתמימות.
מיד לאחר מכן נשאר בבליקי לסולו פסנתר המשתלב עם "הגברת עם היהלומים" ויוצר את אחד הרגעים המרגשים של הערב.
לקראת סוף ההופעה יבצעו שלושה שירים חדשים נוספים. לפני "שנפגש בלילות" הוא יאמר "זה השיר שהכי קשה לי לבצע" ויבקש עוד כוס ערק מהבר. מבעד לגיטרה הנוזלית והמנסרת של שאולי ונגינת הפסנתר, הוא שר בקול חם ובפשטות האופיינית לו.
"אני בן 16 ואת בת 14 וחודשיים וקצת". הנער בן ה-16 נעמד בדלת, מנסה להסביר שיפגשו בלילות, ושיהיה להם ילד. "מה זה אומר שאנשים כל כך רחוקים אומרים אותו דבר" אומר הנער הבוגר לנערה. בסוף השיר, רק אנחנו נשארים כאן, רוטטים ופעורי פה.
השיר הראשון בהדרן, "המלך האחרון של עולם הבידור" הנפתח במילים "בסוף זרקו אותו", יוקדש לעיתון גלובס ממנו פוטר לאחרונה בפעם השנייה.
בקרוב לכולנו יהיה הרבה זמן לשמוע מוזיקה. לרבים מאיתנו לא תהיה עבודה, הוא אומר. נוכל לשכב במיטה ולבהות או ללכת להופעות ולחשוב על החיים עם חצי ליטר בירה.
ההופעה נסגרת עם השיר "אדי" לבקשת אחד היושבים בקהל. אחד השירים הראשונים שהוציאו פונץ'. "חץ בלב הייתה בשבילי ההופעה הזאת" יאמר בבליקי, לפני שירד מהבמה. הקהל שנכח כאן הערב עוד קצת עומד, מחכה לרגע התאוששות, מנסה לחטוף עוד רגע של חום, ולא מוכן עדין לצאת לערב הקר שבחוץ.
לא ברור עדין מה יהיה כשייוולד "האגרוף". הקהל שנכח בהופעה האינטימית השנייה בסדרה, בוודאי כבר ירגיש כלפיו סוג של קרבה. במידה והרך הנולד ידמה להופעה שאכן השאירה חץ בלב כאן הערב, הוא יהיה מעט שונה מאלבומי הסולו האינסטרומנטליים בבסיסם של בבליקי. הוא יסמן אולי חזרה מסוימת לשירים בעלי מבנה קצר יותר הנשענים על טקסטים, אשר אפיינו את אלבום הסולו הראשון.
בימים בהם המיתון עומד להכות, הכל מסתאב, נסגר ונלקח מאיתנו, לא נותר עוד כלום מלבדנו. אין לנו חוץ מזה כלום, וזה די הרבה בעצם. בבליקי מציע לנו למצוא לנו חבר או חברה. מישהו להתכרבל איתו ולהתמקד עמו במה שחשוב באמת.
אז אולי זה לא הדבר האחרון שנותר לנו לעשות בעצם. כי כשהכל קצת בלתי נסבל מסביב, עדין נשארות לנו ההופעות, וזה בהחלט נראה נפלא שאנשים כל כך רחוקים אומרים אותו דבר.
יוסי בבליקי בהופעה, 4 בדצמבר, האוזן-בר בתל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
