יומן יקר שלו: מירה פרלוב מספרת על דוד ועל היומנים שהפכו ליצירת מופת
במלאת חמש שנים למותו ולקראת שידור פרקי "יומני פרלוב", היומנים האישיים שיצר אבי הקולנוע הדוקומנטרי בישראל דוד פרלוב, מספרת מירה, אשתו ומי שהפיקה את יומניו, על קשיי היצירה, המאבקים שבדרך ועל ההתמודדות עם מצלמה שעוקבת אחר תחנות חיי המשפחה
"יומני פרלוב", יצירת המופת עליה עמל משנת 1973 ועד לשנותיו האחרונות, מקבלת משמעות בהירה יותר כשנכנסים אל הבית. משנתו האמנותית-הפיוטית של פרלוב, זו שנחשפת בששת הפרקים הראשונים של היומן וגם בפרקיו המאוחרים והמעודכנים שישודרו יחד בסוף השבוע הקרוב בערוץ 8, מובנת יותר כשמסתכלים בציוריו, כשמביטים דרך החלון הגדול במטבח הבית, חלון הצופה על תל אביב כולה, ובעיקר כשפוגשים את מירה, האישה שלצדו ומי שבשנים האחרונות מטיילת יחד עם היומן ברחבי העולם ומפיצה את האמנות הרגישה של דוד, שהלך לעולמו ב-2003, בקרב דור צעיר יותר של חובבי קולנוע.
פרלוב, חתן פרס ישראל, מורה ומחנך ומי שיצר סרטים כמו "בירושלים", שזכה בפרס בפסטיבל ונציה ונחשב עד היום ליצירה דוקומנטרית חשובה ומשפיעה על דורות של יוצרים, הוליד את יומניו מתוך ייאוש, מתוך הרצון לעשות סרטים שמדברים על בני אדם ולא על רעיון. במשך עשר שנים צילם פרלוב את העולם שהשתקף מחלון ביתו בתל אביב, דרך שידורי הטלוויזיה שהבהבה בסלון ועד טיוליו בעולם וחייהן של בנותיו ושל אשתו. התוצאה היא יומן אישי אך גם ציבורי, ביוגרפי ולאומי.
"אני מרגישה צורך להביע את ההערכה שלי לערוץ 8 שהחליט לשדר 9 שעות של היומן", מבקשת פרלוב בתחילת שיחתנו, "אני רואה בזאת לא רק הוקרה ליומן, ליצירה ולאמן ששקד עליה במשך כל כך הרבה שנים, אלא גם הצהרת אמון מול הצופים בקונטקסט של המציאות הטלוויזיונית היום, שהולכת לקראת רדיפת הרייטינג".
"היום הכל מהיר מאד, אינטנסיבי, אגרסיבי לפעמים, פרשנות קשה של המציאות", היא מוסיפה, "מצד שני יש צורך בבידור ותחרות בין תוכניות ריאליטי. אני חושבת שזה אקט נועז מבחינה מקצועית, להראות שיש גם דברים אחרים, ויש דרך הסתכלות אחרת על אותה המציאות, בסגנון אחר, במסלול של חיפוש קצת שונה. ההסתכלות של דוד הייתה ברמז, בהתרשמות, פחות פרשנות ויותר התבוננות".
את חושבת שצעירים היום יוכלו להתחבר ליצירה של דוד?
"אני לא יכולה לענות על זה באופן מפורש, זה צעד לא נכון מצדי. אני יכולה לספר שאני מלאת פליאה. כשנסעתי לחוץ לארץ עם היומן, באירופה, בברזיל ובמקומות אחרים, שמתי לב שיש הענות רבה מצעירים. צעירים ממקום אחר וממציאות אחרת, ומשהו כן עובר ומגיע אליהם", אומרת פרלוב.
"ההסתכלות הזו על מה שקורה מבחוץ וגם הפנייה של האמן לשאלות הפרטיות שלו, יש בזה קסם כנראה. אני חושבת שביומן יש כנות וזהו סוג של דבר שנוטה למשוך אליו אנשים,
אנשים היום מתחברים ליומן גם במובן הנוסטלגי, הצפייה הזו בתל אביב של פעם, בישראל של השנים ההן.
"דוד הגיע ארצה כגבר מבוגר, הוא הגיע בשנת 59 בגיל 29 והוא לא הכיר את המציאות הקודמת, נכון שהמציאות שהוא מראה ושאנשים יראו היום היא כבר נוסטלגיה, זה מתחיל עם מלחמת יום כיפור, והכל נראה דרך פריזמה של איש אחד, שמדווח בהסתכלו דרך החלון לרוב, לרחוב, ודרך חלון הטלוויזיה, בתנאים הפרימיטיביים ביותר".
היומן נולד בתקופה קשה בחייו של פרלוב, שהרגיש כי הוא נשאב לתוך נבכי הבירוקרטיה של התעשייה הטלוויזיונית אז, בשנות השבעים, נטולת תקציבים מרובים ובררנית מאד בבחירת התכנים שהצופים הלא מתורגלים יוכלו לראות על המסך, הקטן וגם הגדול.
"היום כשהטלוויזיה כל כך מתקדמת, אתה יכול לצאת עם מצלמה קטנה ולקלוט את הכל במהירות ובקלות, בימים ההם העשייה הקולנועית אז הייתה דבר ענק. זה היה מעשה קשה. דוד גם לא חשב ליצור יומן, בשנת 73 הוא כבר היה פה 14 שנה, הוא עשה כבר 20 סרטים דוקומנטריים, הוא כבר היה די ידוע בגלל סרט אחד שזיעזע את המילייה הקולנועי, 'בירושלים', שקיבל פרס בונציה", מפרטת פרלוב את הצעדים שהביאו את דוד ליצירת היומן העצמאי החשוב הזה.
"באיזשהו מקום הוא היה מאד אופטימי גם לעתיד הקולנוע, בראיון שיצא בחוברת קשת ב-68, הוא מדבר על עתיד הקולנוע בנימה מאד אופטימית, הוא בטוח שיהיה קולנוע והוא באמת צדק, היום יש קולנוע".
"בימים ההם, הכל היה מאד קשה מפני שהסרטים הדוקומנטריים היו בשליטת המוסדות, הכל היה צריך להיות מאד הירואי ומאד חיובי ומאד אידיאולוגי והשאיפה של דוד הייתה תמיד לעשות סרטים לא על רעיונות אלא על בני אדם, זה מה שהוא רצה ולכן הקונפליקטים היו מאד גדולים", אומרת פרלוב.
"כשהוא עשה למשל סרט על זקנים לא רצו שהסרט יתחיל בתיעוד של לוויה, וכשהוא רצה לעשות סרט על ירושלים אסור היה להראות קבצנים. כל ההצעות שהוא באמת האמין בהן לא התקבלו, בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, דוד רצה על טרמפים, הוא רצה בצורה מאד קולנועית להראות וללוות אנשים שלוקחים טרמפים ולבחון לאן הם מגיעים וכך להראות את המציאות הישראלית".
היומן נוצר מתוך רצון לעשייה חופשית.
"הוא פשוט קנה מצלמה קטנה והתחיל לעשות, הוא לא חשב על יומן, היה לו צורך לעשות קולנוע חופשי הוא היה אומר שהוא מרגיש כמו פקיד שיוצא עם התיק כדי לדבר עם פקידים אחרים, לשכנע ולקבל סירוב ולהוכיח ולנמק, הוא רצה חופש. באותה תקופה הגיע ארצה חבר שלנו, סופר די ידוע בשם אנדרה שוורצמן ובשיחה איתו דוד הביע מה שתמיד הרגיש - קנאה לסופרים שיכולים להתיישב ולכתוב, לא צריך מפיקים, לא צריך כסף. בשיחה הזאת הוא הגיע למסקנה שאולי יעשה זאת לבד".
"הוא קנה את המצלמה כמה שבועות לפני יום כיפור. גרנו אז ברחוב מאנה מול בית הכנסת. בערב יום כיפור הוא עלה על הגג ורצה לעשות ניסיון עם המצלמה, לצלם את השקיעה בקוויק מושן, בלופ מהיר, למחרת הוא המשיך לצלם דרך חלון הבית את בית הכנסת והוא חש שמשהו קורה. הייתה התרחשות משונה והיו חיילים ברחוב, הוא הדליק את הרדיו ושמענו שיש מלחמה", מספרת פרלוב על הרגע בו נולד היומן הלכה למעשה.
קסם היומנים נמצא בערבול הלירי בין המציאות שמתרחשת בין כותלי בית המשפחה. תיעוד חייהן של בנותיו התאומות, יעל ונעמי ותיעוד חייו עם מירה, שמעידה על כך שהעדיפה להתרחק מהמצלמה ולא להתבלט, ובין המציאות המשתנה בחוץ, ממלחמת יום הכיפורים וביקור סאדאת בארץ בשנות השבעים ועד רצח רבין בפרקי היומן המעודכן.
בעיקר, מדובר בפורטרט של איש אחד, שדרך קריינות פואטית, צילום שלא מתערב במציאות אלא נוכח בה והתבוננות קולנועית שאין בה אחידות אבל היא מדוקדקת ומחושבת היטב, יצר פסיפס נוגע ללב של ישראל ושל משפחתו.
"ביומן יש אחידות אבל גם אין אחידות. בפרק הראשון למשל דוד רץ מהר והפרק עמוס יותר, הוא רצה להכניס את כל החומר שהיה לו. זה מתחיל עם המלחמה ונגמר עם סאדאת שמגיע ארצה. הפרק השני מתחיל בדיכאון מסויים של דוד, מצב רוח יותר אינטימי", אומרת פרלוב, "בפרקים הבאים, כשערוץ ארבע הבריטי החליט לפרוש את חסותו על הפרוייקט, דוד היה רגוע יותר והיו תנאים מסויימים, אחרים, לעבודה. מרגישים זאת בעריכה, הכל נעשה רגוע יותר, איטי יותר. ההתבוננות היא אחרת, מתקיימת בקצב אחר, קצב משלו".
היום, כשאת צופה ביומן, אלו חלקים נוגעים לך במיוחד, עושים פרפרים בבטן?
"אני מעריכה במיוחד את הפרק החמישי ביומן, מפני שהוא עוסק יותר בעשיית קולנוע. דוד שואל את עצמו מה אני עושה, האם אני עושה סרטים ביתיים? מדוע פתאום אני רוצה לדבר על היומיומי, על הבנאלי? לתוך השאלות האלו הדרמה של החיים חודרת", מספרת פרלוב ומתעכבת על קטע אחד בו נעמי מבלה עם החבר שלה ומגיעה בחורה נוספת שמערערת את בטחונה של נעמי.
"את רואה את הקנאה והחרדה בפניה של נעמי, איך היומיומי, הבנאלי, חולל בתוכו את הרגעים של הדרמה. זו אחת המשמעויות של התיעוד הזה, בהצהרה שלו משמעות היומן היא לדבר על היומיום אבל המציאות פתאום מפתיעה, וביומיום פתאום יש מלחמה וביומיום יש בנות שהולכות לצבא ואחר כך אחת עוברת את הרגע הזה של קנאה והשנייה חוזרת מטיול וכולה רועשת וכואבת ומרגישה שחבר שלה בגד בה, הערבוביה הזאת, השילוב של רגעים יומיומיים יחד עם מציאות חיצונית חשוב מאד בהתפתחות של הבנות, כשהיומן מתחיל הן בנות 14, כשהוא נגמר, ביומן המעודכן, הן כבר אימהות".
בקטע חמש יש איזה התבוננות מאד מרוכזת שהופכת לתמצית היומן", אומרת פרלוב, "דוד אומר משפט חשוב - התבוננות הפכה להיות תמצית חיי".
התבוננות גם בך ובבנות.
"אפשר לראות שאני לא מדברת הרבה ביומן, אנשים חושבים שזה היה בכוונה אבל הטכניקה מכתיבה את זה, לא הייתה מצלמה עם סאונד ואני לא רציתי לדבר ובמבחינתי, כמה שפחות הופעתי היה יותר טוב בשבילי. הבנות היו מוכנות, זה היה כיף בשבילן. הן היו מוכנות לזה. אני חושבת שבכל בן אדם יש גם שחקן והגישה של דוד השרתה אמון רב. אני זוכרת שיעלי חזרה מנסיעה והרגישה מועקה והוא שאל אותה - היית מוכנה לדבר? והיא ענתה - בשבילך כן. ונעמי הייתה תמיד רגילה לבמה".
"דוד ידע לשמור איזה מרחק. במקרה של הבנות, רק פעמיים בלבד הן מופיעות בפריים אחד. הוא נמנע מלתעד אותן יחד, הוא רצה להראות שלמרות שהן תאומות, לכל אחת יש את העולם שלה. הוא שמר על מרחק ונתן להן חופש מוחלט, ככה זה היה בחיים וככה גם ביומן. יש עידוד, יש תמיכה ויש איזה תחושה של חופש".
על אף שהיא מעידה כי לא אהבה לראות את עצמה על המסך, פרלוב הייתה הרוח החיה מאחורי בעלה, כשהפכה למפיקת היומן ואף תפקדה לפרקים כמקליטה וכמי שתרגמה את קריינותו של דוד מפורטוגזית, שפת האם שלו, לאנגלית.
"אני לא ממליצה לאף אחד לנסות את זה. לעבוד ביחד כאשר אין תשתית שמאפשרת את זה. קולנוע זה כסף, זה לא עבודה שאפשר להסתגר בחדר ולכתוב או לצייר, לא הייתה החלטה שאני אהיה המפיקה, אבל כמובן שהייתי מעורבת והבית הפך להיות סטודיו", מספרת פרלוב, "כל הצילומים היו מתרחשים כאן בלי הודעה מוקדמת, כי דוד רצה לתפוס משהו מיוחד, העריכה נעשתה בחדר של יעל. הייתה דאגה לכסף, צריך לשלם למקליט, לצלם הנוסף".
"אני בעצמי הייתה מקליטה לפעמים. בפרק האחרון, למשל, כשהיינו בליסבון, דוד רצה לצלם את החשמליות כי הן הזכירו לו את החשמליות בברזיל. אני הייתי זו שהתהלכתי עם מכשיר ההקלטה והקלטתי את קולות החשמלית. את הקריינות של דוד תרגמתי לאנגלית, זה לא נעשה מאורגן ומסודר כמו שניתן לדמיין אלא בארבע בבוקר, באינטינסיביות רבה".
הקריינות של דוד הפכה ליצירה בזכות עצמה.
"יש איזה שילוב די מושלם בין הקריינות לדימויים, בין הצילום לקריינות. דרך השאלות שדוד שואל הוא יוצר חיפוש אומנותי, כי אמנות תמיד מחפשת, הייתה לדוד נטייה לשאול ולא להסביר יותר מדי, אני חושבת שהקריינות מאד לירית ולכן התרגום של הקריינות מהמשפטים הלא גמורים שלו דרשו הרבה מאד מאמץ".
"הצילום גם הוא מאד פשוט אבל מאד ישיר והקריינות מסבירה את הכל. לצלם כמו דרך אשנב. המורה הגדול שלו היה רוסליני. הוא למד לא לעשות מניפולציות במצלמה".
היית עושה זאת שוב? מכניסה מצלמה אל הבית שלך?
"אני חושבת שכן, מפני שהייתי לי אמונה גדולה בעבודה של דוד. הייתה לי אמונה ביכולת האמנותית של דוד, דוד היה צייר קודם והוא עזב את הציור בגלל האהבה לקולנוע ואני הרגשתי שיש מימד אמנותי שבלעדיו הוא לא היה יכול לחיות, זה היה טבעי"
"הייתי עושה את זה שוב כי אני חושבת שהיום יותר מאשר אז, אני רואה שיש ביומן איכות גדולה, יש לו רלוונטיות, בעיקר בגלל הצורניות שלו. האמנות זה לא רק מה שאת אומרת אלא איך, זה הסגנון, זה השילוב של הדימוי עם הסאונד, הצד האסתטי והפיוטי. דוד אמר משפט חשוב מאד - הקולנוע הדוקומנטרי מעניין אותי רק במידה שיש אפשרות לתת משהו אמנותי".
מה את חושבת על הקולנוע הדוקומנטרי היום?
"הוא נועד בעיקר לתת אינפורמציה. הסרטים הדוקומנטריים היום עוסקים בבעיה, מדווחים או שמים את הבן אדם מול המצלמה ומקליטים אותו מדבר. טוקינג הדס. הסרטים מרתקים כי הנושאים מרתקים אבל העשייה מאד תכליתית ומאד אינפורמטיבית. אלו כתבות ולא סרטים. אבל יחד עם זה הקולנוע הדוקומנטרי הגיע להשגים ענקיים, אני בטוחה שדוד היה מאד נהנה מזה".
יומני פרלוב ישודרו בערוץ 8 ביום שישי, ה-5 בדצמבר החל משעה 18:00 (יומני 1973-1988) ובמוצאי שבת, ה-6 בדצמבר, החל משעה 18:55 (היומן המעודכן).
נא להמתין לטעינת התגובות
