ימים הזויים
מציאות וחלום, כיסוי וחשיפה, טראומה וריפוי. ארתור שניצלר, מקבילו הספרותי של פרויד, מציע סיבוב ברכבת השדים של הנפש
סיפור חלום, ארתור שניצלר צילום: כריכת הספר
זיגמונד פרויד, האוסטרו-הונגרי היהודי, שילב את שני המאפיינים הללו בפסיכואנליזה שלו. החלום, הטראום, הוא הכלי של הנפש להירפא מחולייה. המוטו של חיבורו "פירוש החלום" הוא האמירה של האלה יונו "אם איני יכולה לכוף את העולמות העליונים, אעורר את השאול". בפרץ של קנאה וזעם פוגעת יונו הגורמת לטראומה, כשהיא שולחת את איניאס הטרויאני למסע בשאול בחיפוש אחר אביו המת (מהמסע הזה ייווצרו לאחר מכן היסודות להקמת רומא). החלום הוא מסע במעגלי השאול של הנפש. פירושו אמור לעזור לנו להירפא מייסוריו של השאול הזה.
ארתור שניצלר, אוסטרו-הונגרי אף הוא, יהודי אף הוא, רופא אף הוא, בן זמנו של פרויד. יש המכנים אותו מקבילו הספרותי. אצל פרויד, "פירוש החלום" (טראומדטונג בגרמנית) מתחיל בקנאה נשית השולחת את הגבר למסע בשאול חלומותיו. אצל שניצלר, "סיפור חלום" (טראומנובל בגרמנית, שזכה לעיבוד קולנועי של סטנלי קובריק תחת השם "עיניים עצומות לרווחה" ) מתחיל בדיוק באותו האופן ושולח את הקוראים לנסיעה ברכבת שדים אל תוך התשוקות הכמוסות ביותר שלהם. אלה שהם מתאמצים כל כך להסתיר.
איניאס של שניצלר הוא פרידולין, רופא וינאי משועמם; יונו היא אלברטינה, אשתו; הפגיעה היא וידויה של אלברטינה, שמספרת פתאום לבעלה על שאיפתה הקדומה לבגוד בו. "הייתי מוכנה לכול", היא אומרת, "אתה, הילדה, העתיד שלי, בעיני רוחי כבר גמרתי אומר לנטוש הכול". דפיקה בדלת קוטעת את השיחה המטרידה. אחד הפציינטים של פרידולין הלך לעולמו. המסע בשאול מתחיל.
נקודת המוצא היא בביתו של המטופל המת ובווידוי של בתו על אהבתה לפרידולין. פרידולין יודע שהבת, מריאנה, מאורסת לאיש אקדמיה, ובכל זאת תשוקתו בוערת בו. משהו אפל קורא לו, ממעמקי התודעה. אביה המת של מריאנה שוכב שם בחדר, ופרידולין פותח את החלון "ונותן לאוויר להיכנס. דומה שהאוויר, נוסף על כך שנעשה חמים ואביבי יותר, מביא עמו ניחוח קל מהיערות הרחוקים, הניעורים". משם הוא יוצא, או חולם שהוא יוצא, אל תוך הלילה של וינה הדקדנטית.
הוא נקלע לכמעט תגרה עם סטודנטים שיכורים, מתרועע עם זונה (אך לא שוכב איתה מחשש למחלת מין) ופוגש חבר ותיק שמוליך אותו להרפתקה מסעירה, הכוללת אורגיות ענקיות, פדופיליה, טקסים פגאניים, נשף מסיכות, וגם סכנה גדולה לחייו. "כן", הוא אומר לעצמו, "לבגוד, לנאוף, לשקר, לשחק תפקיד, בפני מריאנה, בפני אלברטינה, בפני כל העולם. לנהל סוג של חיים כפולים - להיות הרופא החרוץ, האחראי והמתקדם, הבעל וראש המשפחה המופתי, ובה בעת ההולל, מופקר ציניקן המשחק עם בני אדם, גברים ונשים, ככל העולה על רוחו".
כשפרידולין חוזר הביתה, אלברטינה מתוודה בפניו על חלום ארוטי שהיה לה, שכלל מאות או אלפי גברים, ושבשיאו היא צוחקת בפניו בשעה שצולבים אותו. כסיפור משלים לווידוי מתחילת הערב, היא מגלה שגם לה יש מאוויים נסתרים, המאיימים להרוס את המשפחה, התא הבסיסי שאמור לאפשר את קיומה התקין של החברה. הם אוהבים זה את זו ושונאים זו את זה.
מהלכים עיוורים בדרך רצופת בורות שטומנים להם חיי הנישואים מחד גיסא והתשוקה לחיים אחרים מאידך גיסא. אצל פרויד, התשוקה וההרס קשורים זה בזה, הם שני הכוחות הבסיסיים השולטים ביצר האדם. כך גם אצל שניצלר. "חרב ביני ובינך", אומר לעצמו פרידולין על היחסים עם אשתו. "אנחנו שוכבים כאן, זה לצד זה, כמו אויבים בנפש".
מה יש בשאול הזמני הזה שאנו מבקרים בו מדי לילה ושוכחים אותו מיד בבוקר למחרת? מה הוא מנסה להגיד לנו? ההגדרה הפרוידיאנית הקלאסית אומרת שבחלום עולים הדברים שאנחנו מנסים להדחיק, האנרכיה הסמויה שיושבת עמוק בכל אחד מאיתנו. זו שהחברה מנסה, אולי בצדק, לדכא. די רק לחשוב איך היינו נראים אילו התנהגנו במציאות כפי שאנו מרשים לעצמנו להתנהג בחלום.
אפילו ב"המדינה", חיבורו החשוב של אפלטון, נכתב כי "האדם הגרוע ביותר"
הוא זה "שיהא בהקיץ כמות שתיארנו את החולם". אבל האם באמת יש הבדל כה גדול בין האדם בחלומותיו למה שהוא חושב את עצמו במציאות, או שבחלום רק מוסרת המסכה? פרידולין מסיר את המסכה שלו, מילולית, בחלום, ונשאר חשוף גם במציאות, כשהוא חוזר אל אשתו. החשיפה הזו יוצרת טראומה חזקה, אבל היא גם גורמת לבני הזוג לדבר על הדברים שבאמת מציקים להם. "עכשיו אנחנו ערים לגמרי", אומרת אלברטינה. הם נרפאו. או שמא נאמר, החלימו.
ארתור שניצלר, "סיפור חלום", מגרמנית: ניצה בן-ארי ואורי בן-ארי, גוונים, 126 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
