ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » מחול

דיבור בדידות בתל אביב דאנס

ארבעה יוצרים הציגו במסגרת "תל אביב דאנס" מחול שהצליח ללא רגשנות, בשפה מחולית וירטואוזית, לבטא בדידות תהומית. וגם להגיד משהו על הקשר שבין צליל, מילה ותנועה

יותר מהעירום הפיזי החלקי, העירום הנפשי של טליה פז ב"מגנוליות" מרתק. וגם העירום הפיזי הוא יותר מאשר חשיפת החזה התם, אלא חשיפת התנועה בפיזיות המוחלטת שלה, תנועת הצלעות וקיפולי העור הדק והגידים והבטן הנושמת. על במה שחציה מוגדר על ידי מדרגה נעה פז, על ראשה מתנשא מגדל שיער המדמה אותה לאלה, לפסל קדמון, ליצור מיתי.

גם בראייה חוזרת המסתורין לא מתפענח, רק שהדמות מהפנטת. היא כל הנשים, היא כל הייסורים, הנחמות, החילופים המהירים בין מצבי הרוח. התנועה של פז היא יותר ממושלמת, וזה טבעה של הווירטואוזיות, כאשר השליטה מובנת מאליה והאמן מגיע למרחבים חדשים של ביטוי ושל ביצוע עוצרי נשימה.

הפנים הן חלק מגוף, הלשון הנשלפת כניסיון להוציא משהו מן "הפנים" המסוכסך. במהירות ובגמישות היא מזנקת, זוחלת, והרגל הנשלחת מהר וגבוה היא רק הבלחה, אולי עכבישית, נגיעה בנקודת חלל חדשה. יותר יצור מאשר אישה ובכל זאת אישה. היא גם מעבר למה שאנו יודעים, המתרחש במרחב מסתורי, וגם אינטימית כמו פנים ירך נשית. פז היא בלתי נשכחת במחול הזה.

באותו ערב העלתה פז גם את "One Leg Barbie" של שרון אייל. ברבי, אותה דמות בובתית משוכפלת, היא פגומה ככל הנראה, או אולי משהו בתוכה מנסה לצאת. אין בריקוד הזה את הפאר הנשי שאותו מיטיבה אייל לחגוג, אך יש בו מין גאווה חדשה, איפוק, רצון עצור. החזה מובלט קדימה, משתוקק כמבקש לעוף, אך כמעט ואין התקדמות בחלל.

התאורה מככבת במחול הזה: הבמה הופכת לאדומה ולמבריקה, ענני עשן הנלכדים בתוך משולשי אור גבוהים יוצרים נופים המזכירים רישום סיני, כאילו החיים האמיתיים מתרחשים במקום אחר. זו יצירה מורכבת, נרמזת, שיש לראותה שוב, כמו שיר שלא מתפענח בקריאה ראשונה. אולי כמו "בלילה ההוא הייתי בובה ממוכנת". באופן מוזר, ללא שום מניפולציה רגשית, זהו ריקוד נוגע ללב.
"מגנוליות" "One Leg Barbie", טליה פז

המחול השני היה דואט העוסק בקשר שבין הטקסט המילולי לתנועה. רמות הדו שיח משתנות, כאשר תיאטרון תנועה, כמו זה של פינה באוש, למשל, מפקיע את המילים מההקשר הרגיל שלהן ומאפשר אירוניה וביקורתיות, או כמו אצל אוהד נהרין, שם המילים הן שכבה נוספת של צליל, המשמעות מתקרבת ומתרחקת כמו קול נישא ברוח.

בילי פורסייט מרחיק לכת בשימוש בטקסט ומגיע לשיאים של מקוריות ביצירתו האחרונה, "הטרוטרופיה". שם האותיות הן יצורים המכתיבים תנועה, ושפה חסרת היגיון שאותה

מבינים בגלל הצליל, האזכורים, התנועה.

לן לקח הוראות של "עשה זאת בעצמך" מאיקאה, ומשליך את ההוראות של חיבור רהיט על זוג רקדנים המנסים ליצור בגופם את החיבור האוהב המושלם. אנתוני מינגלה קורא את הטקסט הענייני, ושני הרקדנים שהטכניקה שלהם מלוטשת לחלוטין יוצרים דואט מצחיק ובלתי אפשרי, כשבסופו של דבר החיבור, כמו בחיים, מתפרק ומתחבר מחדש, ללא הכרעה. הכול אלגנטי ומדויק, אך אחרי שהבנת את ההברקה הראשונית, מה שנותר הוא התפעלות מהביצוע.

"הרכבה עצמית", ג'ונתן לן

הסולו של טאדאיושי קוקיגוצ'י מאת מרקו גקא התבצע בחלקו הגדול כאשר גבו המפואר של הרקדן פונה לקהל, וגם כך יכולתו מעוררת השתאות. הכוריאוגרף הצעיר מרקו גקא, הכוכב העולה של המחול האירופי, עובד עם רקדנים סולנים ויוצר עולם אפל של געגועים מלאי עוצמה, כאילו הגוף מוטרף גם הוא מבדידות. אך זו בדידות נסערת, שאין בה מנוח. השיר של ג'וני קאש, עם השורה "כל מי שאני מכיר מסתלק והולך בסופו של דבר" הוא ריפוד רך לאוזן החרדה. נורא יפה.

 "Affi", מרקו גקא

ברק מרשל חוזר ארצה אחרי שמונה שנים, והוא מתקבל באהבה ובתשואות. בגופו נמזגים הקצבים והעידון של המסורת התימנית שמתוכה נולד, והקצבים הג'אזיים שלתוכם גדל.

הריקוד מתאר עולם של "משרתים ואדונים", כאשר רק המשרתים על הבמה והאדונית מיוצגת בידי מיקרופון, שבאמצעותו מתקבלות דרישותיה חסרות ההתחשבות. המחול עצמו-הקצב המהיר והכמעט תזזיתי של תנועות רבות בו זמנית-מרתק, והמוזיקה-שילוב מפתה של כליזמרים בעיבוד עכשווי - סוחפת.

המסגרת הסיפורית המלאה פרטים של חתונה, החלפת בגדים, מציאת כלה ומרד המעמד הנמוך מעכבת לדעתי את רצף המחול. המסגרת לא מעובדת דיה, ולכן מה שיכול להיראות כחשיפת המנגנון התיאטרלי, מעכב כאן את מה שבאמת חשוב, והוא המחול.

אפשר לראות ב"מונגר" גם ניסיון לתיאטרון מוזיקלי מקומי, אך העלילה אינה דרמתית דיה, הגיבורים לא מובהקים, וכולנו יודעים שבסוף סגרו לשליטה את המיקרופון או שהורידו לה את הראש. המחול עצמו מרתק, מהנה, סוחף. הקהל חשב שהכול נפלא והריע.

"מונגר", ברק מרשל

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...