שלוש נקודות על "בין קירות ביתי"
אלבומו החדש של עידן רייכל נטול כל אינרציה. רייכל, שמצהיר שאלבומו מספק חומרים שנאספו במסעותיו ברחבי העולם, בסך הכל ממחזר לעייפה את אותו הפטנט. והמילים, המילים. במקרה הטוב תובנות ניו-טייג' שחוקות
זה היה גאוני, וגם עשוי מצוין. שלא לדבר על הבונוס האתיופי, שכבר רומם אותו למדרגת שר הקליטה. לפני האלבום השני של "הפרויקט" נרשמו לבטים רבים בסביבתו של רייכל. היה ברור שם שהטריק כבר צימח זקנקן. אבל בסופו של יום, כיאה לישראל, הלכו על בטוח.
"ממעמקים" נסע על אדי הדלק של האלבום הראשון, וזכה לתאוצה בעזרת ההברקה התורנית של רייכל-הקמתה לתחייה של שושנה דמארי. ועכשיו מגיע "בין קירות ביתי", כשהוא נטול כל אינרציה. ניכר במבנה שלו, שרייכל ניסה להמציא כמעט בכוח עוד גלגל.
בקומוניקט המצורף מסופר שהאלבום נכתב "בהשראת מסעותיו של רייכל בעולם", והתוצאה-לא פחות מחמישה שירים שאינם בעברית (ואפילו לא באמהרית!). אבל הצליל אותו צליל, הזמרים נשמעים אותו דבר-גם בספרדית, והפטנט אותו פטנט. התחושה היא של מחזור. זה אמנם אופנתי כרגע (היי, למדתי על כך ממסעותיי בעולם), ובכל זאת.
כשהמוזיקה משמימה, הטקסטים מתגלים בערוותם המביכה. המילים שרייכל משחרר מזכירות לי את מה שהיינו אומרים פעם על זן מסוים של בחורות (אזהרה! שוביניזם בוטה בדרך): "מרחוק פצצה, מקרוב-אחרי הפצצה".
כשלא מנסים לתהות על פשר האמירות של רייכל, הן נשמעות נהדר. שפה גבוהה, לכאורה, מתכתבת עם עברית של פעם, כמעט פיוטית. אבל עיון בסיסי ביותר בנאמר מביא את החרופה. שורות מתייפייפות כמו "מי נהר זורמים, הבט, אלה הם ימי חייך, הם מימי
לפעמים נדמה שהשפה מבחינתו היא עוד כלי מוזיקלי, כמו טרומבון. ורייכל לא לבד. זן שלם-ולגמרי לא נדיר, למרבה הצער-במוזיקה שלנו אימץ את המשמש המקומם הזה, בין תובנות ניו אייג' בשקל תשעים לבין מילים שמנסות לגעת באלתרמן. מדובר בדרך כלל בבוגרי שנטי מצולקים, כמו דין דין אביב ומוש בן ארי, שלמדו להנמיך את ה"ג'ה" שלהם לאש קטנה. אבל גם היא שורפת.
כשדור שלם של זמרות סובר ש"עוצמה" משמעה עצימת עיניים ברוב טקס, כיווץ האצבעות לאגרוף והטיית הצוואר בדרמתיות, מגיע הסינגל החדש של ריקי גל ומלמד שהכוח מתחיל באישיות ונגמר במיתרי הקול. באמצע, הכול פלברה (נינט, או לפחות אחת הדמויות שלך, לעיונך). מצד שני, אם לשפוט על פי "בסוף היום אני צריכה אותך", עושה רושם שהאוקטבות של גל גדולות בהרבה על הלחן האנמי של לירן נדל הצעיר. והתוצאה: פול גז בניוטרל.
נא להמתין לטעינת התגובות
