על לידת העטיפה של "אפר ואבק"
הכותב והמפיק המוזיקלי שמאחורי האלבום המיתולוגי "אפר ואבק", שיצא לפני 20 שנה בדיוק - מספר איך נבחר לבסוף צילום העטיפה לאלבום, שכבר הפך לקלאסיקה

זה היה בסוף שנות ה-80, בעידן הפרהיסטורי ההוא שבו פוטושופ היה רק שם של חנות צילום. מעצבים גרפיים רכנו מעל שולחן אור ועבדו על שולחנות שרטוט עם סכיני חיתוך יפניות, כל מיני סוגים של דבק ונייר, אותיות "לטרסט" במבחר פונטים שהיה אז, מקרן שקופיות וצילומים שהוכנו מראש בגדלים שונים.
כל רעיון וכל שינוי הצריך עבודה מתישה, זמן יקר והרבה מאוד סבלנות. היה שלב שבו יהודה פוליקר ואני היינו בטוחים שדרי ירים ידיים אחרי כל העבודה והניסיונות על עוד ועוד אפשרויות שונות ומשונות לעטיפה הזאת, כשאף אחד משלושתינו לא באמת היה מאושר. יהודה ואני הגענו ערב אחד לביתם של דלית עופר והצלם מיכה קירשנר, שהיה אז בעלה של דלית.
סיפרנו להם על כל הניסיונות למצוא את קצה החוט שיוביל אל העטיפה הנכונה של האלבום. דלית הייתה זאת שהגתה, ערכה והפיקה את תוכנית הרדיו של גל"צ ליום השואה, "אחרי המלחמה". בתוכנית הזאת דלית הפגישה בין יהודה לז'אקו אביו, וביני לבין אמי הלינה. ז'אקו והלינה שניהם ניצולי שואה בוגרי אושוויץ, ואנחנו, יהודה ואני, בנים לניצולי שואה. מדהים לחשוב שהמושג "דור שני" עדיין לא היה קיים או מוכר כפי שהוא היום.

יהודה הלחין במיוחד לתוכנית את "התחנה הקטנה טרבלינקה" ואת "פרחים ברוח", ונוסף לשני השירים החדשים הקליט לאותה תוכנית את הגרסה העברית של "חכי לי סלוניקי", שיר יווני שז'אקו אביו זכר מימי המחנות. בעקבות התוכנית "אחרי המלחמה" נולדו בעצם כל השירים האחרים שהפכו בסופו של דבר לאלבום "אפר ואבק". באותו ערב בביתם של דלית ומיכה, שכבר הכירו את רוב השירים של האלבום, קרה הנס שחיכינו לו.
בעוד אנחנו מתלבטים בקשר לעטיפה,