דון קיחוטה איבד כיוון
לאופירה הניג הייתה הברקת ליהוק, אך השחקנים ב"הטענה של דון קיחוטה" לא הצליחו להעניק תוכן ממשי לדמויות שהם מגלמים. בסופו של דבר נותר המחזה באי בהירות שהיא בעוכרי המחזה
הטענה של דון קיחוטה צילום: ז'ראר אלון
זוג הנוודים הזה של בקט מהדהד במחזהו החדש של גלעד עברון. סנשו פנשה אמור להיות מי שפוקח את עיניו של אדונו, וגם את שלנו, מן האשליה שמניעה את חייו. אבל בגרסה של עברון הוא דווקא מחזק אותה.
את המתח הזה, שבין מציאות לאשליה, היטיב לבטא בעבר המחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו, אבל זו הנקודה שבה כשל, לדעתי, גלעד עברון, שנשאר בתחום הרעיון בלבד. במחזה שכתב לא חלה התפתחות מעבר לנקודת המוצא. דון קישוט וסנשו פנשה מדברים על הצורך לעשות את הצעד הראשון, אלא שהם אינם יודעים את הכיוון. וזה גם מה שקרה לעברון, שמחזהו אינו יותר מהצעד הראשון, שנותר ללא כיוון.
אחת הבעיות העולות כאן היא העובדה שצמד הגיבורים שלנו יודעים שהם דמויות בספר. עד כמה הם באמת מודעים לכך, ובאיזו מידה הם רוצים להשתחרר מן המלכודת הזאת? האם הם דמויות אוטונומיות, או מעין מריונטות שסיפורן נכתב מראש ומונע על ידי מחבר, שעכשיו גם פרסם ספר המשך על תעלולי גיבוריו? אך שוב, הרעיון הזה מרכזי גם בכתיבתו של עברון.
הבעיה היא שהוא נותר בגדר דיון ספרותי ורעיוני, נושא מעניין אמנם, אבל כזה שאינו זוכה לפיתוח דרמטי של ממש. אני סבור שגלעד עברון נפל בשבי הרעיון הנפלא של האשליה התיאטרונית, ולא פעל להפוך אותו לדרמה.
זה הדבר שגם הכשיל את הבמאית אופירה הניג בעבודתה. לבמאית היתה דווקא הברקה בתחום הליהוק באמצעות שלום שמואלוב, דון קישוט השוגה בדמיון על גבול הפתטי, ומוטי כץ, סנשו פנשה הארצי ובעל הומור.
השחקנים האחרים לא הצליחו להעניק קיום של ממש לדמויות שהם מגלמים, שכן המחזאי מלכתחילה לא הבהיר לא את מקומן בסיפור ולא את זהותן, לא את טיבם של הדוכס והדוכסית ולא את דמותו של אלפרדו, שאולי הוא מייצג את המחבר ואולי לא. האם, למשל, דמויות אלה הן חלק מן המציאות החוץ?ספרותית כביכול, או שהן בכל זאת חלק מהסיפור? אי הבהירות הזאת היא בעוכרי המחזה ובעוכרי הצגתו בעקבותיו, שנותרו ללא כיוון.
אחת הבעיות העולות כאן היא העובדה שצמד הגיבורים שלנו יודעים שהם דמויות בספר. עד כמה הם באמת מודעים לכך, ובאיזו מידה הם רוצים להשתחרר מן המלכודת הזאת? האם הם דמויות אוטונומיות, או מעין מריונטות שסיפורן נכתב מראש ומונע על ידי מחבר, שעכשיו גם פרסם ספר המשך על תעלולי גיבוריו? אך שוב, הרעיון הזה מרכזי גם בכתיבתו של עברון.
הבעיה היא שהוא נותר בגדר דיון ספרותי ורעיוני, נושא מעניין אמנם, אבל כזה שאינו זוכה לפיתוח דרמטי של ממש. אני סבור שגלעד עברון נפל בשבי הרעיון הנפלא של האשליה התיאטרונית, ולא פעל להפוך אותו לדרמה.
זה הדבר שגם הכשיל את הבמאית
אופירה הניג בעבודתה. לבמאית היתה דווקא הברקה בתחום הליהוק באמצעות שלום שמואלוב, דון קישוט השוגה בדמיון על גבול הפתטי, ומוטי כץ, סנשו פנשה הארצי ובעל הומור.
השחקנים האחרים לא הצליחו להעניק קיום של ממש לדמויות שהם מגלמים, שכן המחזאי מלכתחילה לא הבהיר לא את מקומן בסיפור ולא את זהותן, לא את טיבם של הדוכס והדוכסית ולא את דמותו של אלפרדו, שאולי הוא מייצג את המחבר ואולי לא. האם, למשל, דמויות אלה הן חלק מן המציאות החוץ?ספרותית כביכול, או שהן בכל זאת חלק מהסיפור? אי הבהירות הזאת היא בעוכרי המחזה ובעוכרי הצגתו בעקבותיו, שנותרו ללא כיוון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם