גרוע כמו קאלט משובח
אפילו שורת הטאלנטים בשקל לא מצילה את "חומר למחשבה" מהפיאסקו המביך שהוא. העילגות הקולנועית מרשימה כל כך שלסרט סיכויים טובים להפוך לקאלט
שילוב של חוסר יכולת ביטוי פילמאית ביחד עם היעדר חוש הומור הם הגורמים העיקריים לתוצאה הקטלנית שאמורה להשכיב על הרצפה את המון הצופים במוצר הזה (שלושה צופים בקולנוע רב-אור התל אביבי ביום ראשון האחרון), שלעתים נדמה כי המושג השגור "טעם רע" מחוויר לידו.
בבסיס העניין מדובר בסאטירה חברתית, מהולה בפארודיה הנטפלת לאמונות הדתיות השונות (וסליחה מראש לכל השותפים בפיתוח המושגים "סאטירה" ו"פארודיה"). לירון לבו, בחור אהבל שהראש נדפק לו קצת מאז שחזר מהודו, מחליט להציל את לוסי דובינצ'יק, כאן זונה רוסייה, מציפורניו של סרסור ממוצא גרוזיני. במסגרת מהלך ההצלה שלו הוא גונב מונית שירות, מעמיס עליה את עמך ישראל ויוצא לדרך.
כך קורה שאל תוך המונית נדחסת נציגות מטעם העדה החרדית, מוכי סינדרום ירושלים הסהרורי, צרכני הניו אייג', וגם סתם חיילת בלונדינית שרבה עם החבר שלה. מסביב מתפתחים מספר מרדפים מקבילים: הסרסור ואנשי עדתו רודפים אחר הזונה שנמלטה, המשטרה בעקבות הגרוזיני, נציגות מטעם שגרירות צרפת בעקבות אחד הנוסעים במונית-פקיד במשרד האוצר שהוזה כי הוא יונה הנביא הקדמוני. העלילה נעה בין ירושלים, יפו, מרחבי הנגב ומאהלי בדווים, תוך שהיא מתודלקת בכמה חומרים מהזן הסטלני.
מי שסובר בטעות שאפשר לתפוס ראש עם הסרט הזה, כדאי שיידע כי הרצף המתואר לעיל מוצג בעילגות פילמאית נטולת חן, תוך ביצוע שגיאות בסיסיות בבימוי סצינות, בעריכתן ובאופני הצגת העלילה. זאת מבלי להעיר הערות זדוניות יותר מדי על איכות המשחק של השותפים לפיאסקו, המעוררת געגועים לעידן הלהקות הצבאיות של שנות ה-50 וה-60.
כאן
למחדלים של כל אלה עוד איכשהו ניתן להתייחס בסלחנות. מה שקשה לומר על עבודתו של הצלם המנוסה יורם מילוא. לא ברור אם בו נעוצה האשמה, או במיעוט ימי ההפקה ונומך התקציב. אולי שיטת הוידיאו שבה צולם הסרט היא האחראית לפאשלה, ואולי בכלל האשם במכונות ההקרנה בבית הקולנוע "רב-אור", שבעבר כבר צוינו כאן לרעה. למעשה, אין זה משנה מי האחראי לעלבון המקצועי, האשמה חמורה דיה-צילום באיכות הנופלת מתרגילים ראשוניים בכיתת מתחילים להסרטת וידיאו ביתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
