בא רך: על הראיון המפוספס של ברק
לקראת הבחירות חיפש אהוד ברק מקום נינוח בו יוכל להתראיין ולהציג את עצמו בדרך רכה יותר, אילנה דיין סיפקה לו במה. אך הראיון פוספס בגלל בחירת נושאים לא רלוונטיים. וגם: "שמנצ'יק" מנסה להוכיח כי אפשר ג'אנק פוד ולרזות
עובדה, ערוץ 2
כשהסקרים, ועמם ההיגיון הבריא של כל מצביע, מנבאים כי בבחירות הקרובות מפלגת העבודה תתרסק, אולי אף כמעט תימחק, ראיון עם אהוד ברק חייב להיות דבר שונה לגמרי מראיון עם כל פוליטיקאי אחר. אין עוד טעם לשחק את המשחק, להתייחס לעבודה כאל אחת שטוענת לכתר המנהיגות, כאל גורם משמעותי בפוליטיקה של פברואר 2009. כל אחד יכול לומר את זה, השאלה היא מי יכול להרים ראיון כזה.
המחשבה הצינית הטבעית תאמר: כל אחד. כלומר, במצבו האנוש ברק יסכים להתראיין לכל כלי תקשורת, בכל תנאי. אבל ממש לא בטוח שזה נכון. אין פוליטיקאי שיצעד בעיניים פקוחות לראיון ה"כך נכשלתי" שלו בעיצומו של הקרב, כל עוד יש סיכוי קטן שמשהו בלתי צפוי יטרוף את הקלפים.
"עובדה", בתחכומה, הציעה לברק עסקה שריככה את הסירוב הכמעט מובן מאליו: אנחנו נתלווה אליך לאן שתרצה, נצלם אותך מצ'פח טירונים ומסתחבק עם אלופים, ובתמורה אנחנו נעסוק רק בך, רק בפן האישי ובתעלומת הכישלון האישי.
שני הצדדים לא הרוויחו הרבה מהעסקה האינטליגנטית הזאת. ברק ניגש לראיון עם אילנה דיין כאל אדם שכשלונו-בעצם כישלון חייו-הוא עובדה מוגמרת. כאדם שמבקש רחמים, לא נותר לו אלא להתנצל בפעם האלף על חוסר יכולתו
דיין, מצדה, העדיפה להתמקד ברגעים הקטנים שנחשבים לטלוויזיה חזקה: קולו הסדוק של האיש השבור, הפלפולים הלוגיים בניסיון לקבוע מהי הביצה ומהי התרנגולת בשאלת התדמית הציבורית הנוראית שלו (ואכן, קרב מנות משכל כזה לא נראה מזמן על המסך), הקביעה האנושית מאוד של המנהיג שהצטייר תמיד כרובוט, שלפיה עדיף היה לו לא לרכוש את דירת היוקרה במגדלי אקירוב.
עם כל הכבוד לרגעים חזקים, לאנושיות שבתוך הרובוט, לאהוד שפתאום בא רך (ושוב, הציניות הטבעית תקבע שאדם לא הופך לכזה אם אין יועץ צללים שאומר לו לעשות זאת) - הראיון פוספס. לא פוצחה בו השאלה כיצד הוחמצה הקריירה הפוליטית של אחד מאנשים המבריקים ביותר. לא נגעו בנקודות שהיו יכולות לסייע בפיצוח.
למשל, השאלה למה הלך עם ערפאת על גישת "הכל או פיצוץ" בשנת 2000 רלוונטית לחיינו הרבה יותר מהחרטה על רכישת הדירה באקירוב. ואפשר לסמוך על דיין, שהיתה מצליחה לחפור דרך שכבות ההגנה של ברק גם בנושאים כאלה.
שמנצ'יק, ערוץ יס דוקו
יותר מארבע שנים אחרי הרעש הגדול שעורר, עכשיו כבר די ברור ש"לאכול בגדול" של מורגן ספרלוק היה תרגיל מבריק בדמגוגיה. ספרלוק זלל במשך חודש ארוחות נוטפות כולסטרול ב"מקדונלדס", העלה 12 קילו והפך לאדם עשיר ומפורסם. טום נוטון, מתכנת שהפך לסטנדאפיסט, לא מפורסם כמו ספרלוק, וספק אם יהיה.
"שמנצ'יק" שלו הוא תרגיל מבריק לא פחות בדמגוגיה, הפעם מהכיוון ההפוך. גם נוטון אכל במשך חודש רק ג'אנק פוד. אבל באמצעות הקפדה על כמה כללי תזונה בסיסיים, הוא דווקא השיל ממשקלו שישה קילו.
נוטון מוכיח (לכאורה?) באותות ובמופתים שספרלוק האביס את עצמו מעל ומעבר לסביר, חיפף במחקר, עיוות נתונים והתייחס לצופיו כאל סתומים. לא יודע אם זה נכון. ועדיין, "שמנצ'יק" הוא סרט מרתק וקצת מפחיד, כי הוא ממחיש עד כמה אנחנו בולעים בעצלנות מחשבתית כל נתון שמוצג לנו באופן חצי משכנע.
נא להמתין לטעינת התגובות
