כתב אישום נגד אולמרט: גזור ושמור
אנחנו חיים במדינת כמעט-עולם-שלישי, בעלת מערכת שלטונית קורסת, ונתונים בתוהו ובוהו הנהגתי. למעט ירון לונדון, שהביע שאט נפש מהעובדה שמוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה, מהדורות החדשות סיקרו את הפרשה באופן עייף ונטול התלהבות
בעיתונים יש מין ביטוי כזה, שמבטא לא רע את הדרך שבה יש לטפל בימים כמו אתמול: "עמוד ראשון שתולים על הקיר". הכוונה היא לעמודים הראשונים שנוהגים להגדיל ולתלות למזכרת במסדרונות המערכת.
משה נוסבאום מסקר צילום: מתוך מהדורת החדשות
אלה לאו דווקא עמודים ראשונים וכותרות ראשיות שבהם נחשפו סיפורים בלעדיים או פורסמו לראשונה ידיעות שהביאו גאווה לכותביהן. בדרך כלל המצב הפוך: כאשר עמוד שיזכה להיתלות על הקיר מופק ומודפס - הוא כבר מזמן חלק מההיסטוריה.
כל מטרתו (ומטרת הפריסה המכובדת של הפרשה בעמודים הפנימיים) היא לזעוק: קרה משהו גדול, משמעותי, בעל חשיבות מכרעת לחיינו ואנחנו רוצים לציין את העובדה הזאת. גזור ושמור, מה שנקרא.
חיפשתי אתמול בכל שלוש המהדורות משהו שיזכיר את רוח הדברים האלה, ולא מצאתי. שום דבר במהדורות לא היה מטיפוס "לתלות על הקיר". הסיקור היה יבש וקורקטי, עייף למדי, נטול התלהבות. כאילו מישהו ממלמל אליך בלאות: כן, אז יש כאן איזה אחד, אהוד מה-שמו, שאולי יוגש נגדו כתב אישום (בכפוף לשימוע! - איזה ביטוי כיפי), לא דיברנו על זה כבר? עזוב, יש לנו כתבה בונבוניירה: כך נערכים הסופרמרקטים למשבר הכלכלי. כתבה מצוינת, עם תקריב על אישה מצחיקה שבוררת קוטג'ים מהמקרר ומישהו בעניבה שמזהיר שיהיה רע.
זעקה, זה מה שהיה חסר בשלוש המהדורות. אמירה ערכית, לא משנה של מי, שתהלום בראשו של הצופה בפטיש ותאמר לו: אתה חי במדינה שבה מוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה, בגין גניבות קטנות, קומבינות עלובות ברמה של של נוכלי "כלבוטק". רק ב"לונדון וקירשנבאום" נמצא משהו בכיוון, כאשר ירון לונדון אמר בתחילת התוכנית כי ביום כזה הוא חש גועל, כאילו הוא לובש בגדים מלוכלכלים. "קבס", הוא סינן חצי
לעצמו ובזה זה הסתכם.
מיד אחר כך החלה הפרשה להיפרט לרכיביה המקצועיים: ברוך קרא דיבר על הפשטות המשפטית שלה, שרון גל על החקירה, ורביב דרוקר על ה"מה הלאה" הפוליטי. כך, בעצם, טופלה ההחלטה הדרמטית בכל המהדורות המרכזיות. מזוז החליט כך וכך, ונעבור למשפטי, למשטרתי ולפוליטי. וזו, אולי, הסיבה לקורקטיות, לחוסר ההתלהבות.
כי כאשר פרשה מועברת רק דרך המשקפיים המקצועיים של כתבי התחום, היא באמת לא מרגשת. הם מלווים אותה חודשים. הם דיברו עליה עשרות פעמים. הם ידעו טוב מאוד לאן היא הולכת, והעריכו מזמן שבסוף יוגש כתב אישום. ההחלטה הסופית, מבחינתם, היא רק "סטמפה" - קול החבטה הפקידותי, הלא מרגש, של חותמת הגומי הפוגשת את הנייר. אולמרט, מבחינתם, הוא "סוס מת", או "ברווז צולע", או כל קלישאת פרשנים אחרת.
רמת הזלזול האישי כלפיו הגיעה לממדים כה גדולים, שכבר אין להם סבלנות לדבר עליו, וכבר אין להם סבלנות לחשוב על הנזק שנגרם לממלכתיות ולציבוריות (אפילו אמנון אברמוביץ', האיש המתאים להגיש פרשנות טלוויזיונית שתגיד משהו משמעותי, הסתפק בטקסט קצר שעסק בעיקר בתכל'ס הפוליטי).
הם ועורכיהם טועים, כי אינם הולכים צעד לאחור ומביטים על התמונה המלאה: מדינת עולם שתיים-ושלושת-רבעי, בעלת מערכת שלטונית קורסת, שנמצאת - חד וחלק - בתוהו ובוהו הנהגתי. לשבת באולפן ולפרשן רק איך זה משרת או לא משרת את לבני וביבי, זה כבר מעשה שגובל בעיוורון מקצועי.
מעניין להיווכח שלכלי התקשורת הכתובים (העיתונים והאינטרנט) אין בעיה לספק טורי דעה ופרשנויות ולהעביר את המסר "לפניך יום שצריך לזכור" בעוד שהטלוויזיה - שארסנל הטריקים שלה עמוק בהרבה - לא מסוגלת, או לא רוצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
