ביג בן: מנינט הכפולה ועד פסואה
ההילה הטלוויזיונית סביב העולם התחתון, הפרסומת של נינט, סופר נני והפרסומת למרגרינה, ערוץ המוזיקה 24 ושירתו הגאונית של פסואה הפורטוגלי. מנחם בן עם תובנות השבוע
טוני סופרנו הוא אהבל לא פחות משהיה יעקב אלפרון המנוח (ואולי לא היה אהבל. מה אני יודע). אבל כן, כל מי שהתפעל מן "הסופרנוס", זוועה אלימה ומטומטמת עטופה בצלופן של טיפול פסיכיאטרי יענו (אז מה? גם אלמנתו של אלפרון היא ד"ר, והיא דווקא דיברה יפה נגד אלימות), כל מי שהוקסם מסדרת הפולחן, הכשיר בעצם את האלימות הכי מבחילה. ועכשיו מנסים להסביר לנו כמה עמיר מולנר מסתורי וסקסי.
שמעתם את הידיעה החמה והסימפטומתית להפליא שהביאה הכתבת לירון ויצמן ב"ערב
הנה אלוהים זורק לנו בפרצוף את המטאפורה הכי בסיסית לקשר בין הפשע הטלוויזיוני הנחות לבין הפשע החי, ההורג אנשים אמיתיים לגמרי. אז שלא נבין? ובינתיים חטף מנכ"ל קשת אבי ניר למרבה הזוועה אלות בראש, כמו אילוסטרציה נוראה נוספת לקשר בין אלימות לטלוויזיה.
אני ממש חולק על רונה קופרבוים שכתבה ב"7 לילות" של ידיעות אחרונות שנינט הכפולה נראית בפרסומת המיליון שקל המלוקקת ההיא "יפהפייה, רעננה כמו מי גשם". ממש לא. בעיניי היא נראית שם לגמרי מפומפמת, מלאכותית, סטרילית, סקסית בערך כמו סוכרייה על מקל.
נשים בדרך כלל לא מבינות בסקסיות של נשים אחרות, או אפשר להגיד את זה גם אחרת: כשאישה מפרגנת לסקסיות של אישה אחרת, משמע, ההיא לא באמת סקסית (כי אחרת הלוא הייתה מתקנאת בירך חברתה ושונאת).
כדאי לשים לב לכותרות המדעיות מן הזמן האחרון. הן מוכיחות שנבואות אחרית הימים על פי הגרסה התנ"כית הולכות ומתגשמות כאן ועכשיו. מדענים מבטיחים לנו, למשל, כי יצליחו לשבט ממותה מתוך דנ"א ששאבו משיער של ממותה שמתה וקפאה לפני אלפי שנים.
"בעוד עשר שנים הממותה הזאת תהלך בגן החיות". בטח ב"פארק היורה". איזה יופי. נו, ואם ככה, מה כבר המרחק בין זה ובין צופן גנטי שיישאב מעצמות המתים (שבהן נשמר כידוע הצופן הגנטי), וממנו יוקמו לתחיית המתים, ממש כחזון העצמות היבשות? ובמעבדות אחרות עובדים על הצמחת איברים ייעודיים מתוך תאי גזע עובריים או משהו כזה, ככה שאפשר יהיה להשתיל או להצמיח איברים חדשים ללא כל דחיה.
"אז ידלג כאייל פיסח", מבטיח לנו ישעיהו. עכשיו אנחנו מבינים גם איך זה יוכל להתבצע בפועל ("אז תיפקחנה עיני עיוורים" הרי כבר קורה ברפואת העיניים כל הזמן).
סופר נני, אם היא לא יודעת, יצאה לכולם מכל החורים (של המרגרינה הצמחית, לא של הגבינה השווייצרית). אז מה זה שווה לה עכשיו? כשאני רואה את הפרסומת הזאת מתחילה, אני מחפש בהיסטריה את השלט לפני שסופר נני תתיז לי את המילה "רכיב". לא תמיד אני מספיק.
ערוץ 24, למרות כל הספקות שהובעו כלפיו, הוא בעיניי ערוץ חשוב להפליא. זה לא שאני פותח אותו בכל יום, אבל כשאני פותח, אני מוצא בו הרבה פעמים דברים מקסימים ממש. למשל את קרן פלס שרה "פז'ו 92", שראיתי פתאום לפני ימים אחדים והוקסמתי.
סליחה, אבל לא הכרתי את השיר המצוין הזה. אל תהיו נגד הערוץ העברי הזה. תהיו בעדו. אחרת הוא לא יהיה לנו. ואיום האמריקניזציה הרי תמיד רובץ לפתחנו. לכן, גם "כוכב נולד", גם רשת ג' וגם ערוץ 24 הם ההצלות העבריות שלנו. אל תזלזלו.
אני ממש מתקשה לסלוח לפרננדו פסואה, המשורר הפורטוגלי הגאוני (1888-1935), הנחשב ובצדק לאחד המשוררים המדהימים ביותר והחשובים ביותר במאה העשרים. אי הסליחה נוגעת לשיר אחד מסוים, המופיע ב"על העמוד היציב", האוסף המתורגם החדש משיריו (תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש, הוצאת כרמל).
זהו שיר בשם "שחקני השחמט", שבו מספר לנו פסואה, מתוך סוג של הזדהות מבהילה, מעשייה כלשהי ששמע על שחקני שחמט אי אז בפרס, שהמשיכו לשחק את משחקם גם כשפלשה המלחמה הנוראה לעירם, גם כש"בתים עלו באש, נבזזו/ התיבות והקירות,/ אנוסות הוטלו הנשים על עיי החומות,/ מפולחי רמחים הילדים,/ דמם נשפך בחוצות...".
גם אז המשיכו לשחק, גם כשידעו ש"נשותיהם ובנותיהם הענוגות/ נאנסות", ואף על פי שעוד מעט יגיע הלוחם הפולש אליהם ממש (ואז "במהרה אמור להתבוסס שם בדמו/ שחקן השח השאנן" עצמו), גם אז מציע לנו פסואה ללמוד ממעשיהם: "נלמד נא במעשיה על/ שחקני השח השלווים/ איך לבלות את החיים."
הוא חותם את השיר הנוראי הזה (כי מילא שאתה מוותר על החיים שלך, אבל על חיי נשותיך ובנותיך?!) בעצה המקברית הבאה, שעיקרה השתמטות מכל חובה מוסרית: "גם אם המשחק אינו אלא חלום/ ואין יריב/ נחקה נא את הפרסים של הסיפור הזה,/ וכל עוד שם בחוץ,/ או קרוב או רחוק, המלחמה והמולדת והחיים/ קוראים לנו, בואו ניתן להם/ לקרוא לנו לשווא". והוא חוזר על ההשקפה הזאת גם בשיר אחר: "הנח לעוול להתקיים,/ אל תשנא ואל תאמין". נורא, פשוט נורא.
לכאורה, אנחנו יכולים לומר, שזה בכלל לא פסואה שמדבר כאן בשיר, אלא המשורר הבדוי שאותו המציא, איש בשם ריקרדו ריש (שכל שירי הספר הזה מיוחסים לו), כי פסואה המציא כידוע כשבעים משוררים בדויים שבשמם כתב, וריש הוא אחד משלושת המרכזיים שבהם (שני המשוררים הבדויים האחרים כבר תורגמו לעברית והופיעו באוספים נפרדים).
אבל זה ממש לא משנה: בכל השמות, בכל הזהויות, זה תמיד פסואה עצמו. ואם היה אלתרמן, למשל, חותם בשמות שונים על "כוכבים בחוץ", "שמחת ענייים" ו"חגיגת קיץ", האם הם היו מפסיקים להיות אלתרמן בכל השתנויותיו? והאם שלמה המלך ,החכם מכל אדם, הוא מישהו אחר כשהוא חותם קהלת?
ולא במקרה עולה כאן שמו של קהלת, כי פסואה בדמותו של ריקרדו ריש הוא משורר קהלתי מאוד, מיואש ומוקסם מן החיים כאחד, ואומר דברים הנשמעים ממש כמו הד לכמה מפסוקי קהלת, כמו בשורות הנפלאות הבאות:"אשרי הבהמה שבשדות הירוקים/ שרועה ,אלמונית לעצמה,, ונכנסת / למוות כמו אל ביתה" (קהלת לעומתו כתב: "כמות זה כן מות זה - - ומותר האדם מן הבהמה אין").
צריך להבהיר מראש שמדובר בספר שירה הגותי מעיקרו, סבוך ומורכב מאין כמותו, כתוב בחלקו הגדול בעברית מפותלת ומוקשית, ובכל זאת מוארת וחושנית (סערי הוא משורר מצוין). לכן כדאי לתת עצה לדרך לקוראי הספר הזה: אל תתעקשו להבין כל משפט. בוודאי לא תוך כדי הקריאה הראשונה. כי שירה היא מוזיקה ולשון ואינטונציה עוד לפני שהיא משמעות (וברור שהאינטונציה של פסואה גאונית). אבל תמצאו את השורות הפשוטות ביותר והשירים הפשוטים ביותר כדי להבין על מה בדיוק מדבר פסואה, וכשתבינו, יתחיל הכל להתבהר, גם בקריאה לאחור.
תגלו כאן, בין השאר, כי החוכמה העיקרית בעיני פסואה היא למצוא אושר בדברים הפשוטים: "כל עוד אראה את השמש מזהיבה את העלים/ ואחוש את כל משב הרוח בשיער/ לא ארצה עוד כלום". את זה קל להבין, כמו גם את הווידויים הפשוטים ביותר: "אני חי חיים שאיני רוצה ואיני אוהב". בליסבון עבד פסואה לפרנסתו כמנסח תכתובת מסחרית עבור חברות עסקיות. קשה קצת לאהוב את החיים כשאתה פסואה ואתה עובד בעבודות כאלה, לא?
הַקֵּף אֶת עַצְמְךָ בִּוְרָדִים, אֱהַב, שְׁתֵה/ וּשְׁתֹק. הַיֶּתֶר הוּא לֹא-כְלוּם
עוד כמה שורות של פסואה מתוך הספר בתרגום סערי וריש
נא להמתין לטעינת התגובות
