ישו עושה גם טלנובלות: על "סיפור חג"

"סיפור חג" הוא בסך הכול מלודרמה סטנדרטית במסווה של פלצנות כריסטיאנו-יהודית. חבל שהעמדת הפנים הזאת נמשכת שעתיים וחצי

מאיר שניצר | 27/11/2008 11:04 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
סיפור חג
סיפור חג צילום: יח''צ
לאה גולדברג, וכל תלמיד/ת תיכון בישראל אמור/ה לדעת זאת, התמודדה עם מיתוס הבן האובד במחזור שירים קצר הנקרא בשם הזה. אך עוד קודם לפועלה הפואטי של המשוררת החשובה, טופל הנושא גם על ידי הברית החדשה. בבשורה על שם לוקאס, בפרק ט"ו העוסק בקבלת המחודשת של החוטאים על ידי האל, מפורט בהרחבה המשל על אודות הבן האובד, זה השב הביתה כשהעולם החיצוני סוגר עליו מכל עבר ומאיים למחוץ אותו.

שני בנים היו לו לבן אדם, מספר המשל הנוצרי, ועמם נהג לעבוד את אדמתו. יום אחד קם הצעיר בבנים, נטל את חלקו בירושה העתידית ויצא בטריקה את בית אבא. התהולל הצעיר במרחביה של הארץ, בזבז עד דק את כספי ירושתו ונקלע למצב של רעב.

או אז החליט הגאוותן לשוב מושפל לאביו. ראה אותו מרחוק האב ואץ לחבקו. הבן הבכור, זה שנותר מאחור לעבוד בפרך את האדמה עם האב הנטוש, הבחין במחזה והתקומם בכעס נגד האבא העולז. השיב האב לבכור: "על אחיך הנה ראוי לשוש ולשמוח, כי בני זה היה מת והנה חזר לחיים. אבד, והנה נמצא". עד כאן המשל. הנמשל על ראש הקורא.

בסרטו החדש "סיפור חג" שב הבמאי הצרפתי הנחשב ארנו דפלשן (יש לבטא דה פלשן) אל המשל הבסיסי הזה, שמשרת כבר עשרות שנים טלנובלות ואופרות סבון טלוויזיוניות. אצל דפלשן הבן האובד הוא מאתיי אמלריק, שמשפחתו עשתה עמו עסקה: בתמורה לכיסוי חובותיו הכבדים והצלתו ממאסר בטוח, הוא נזרק מהחוג המשפחתי, ובמשך שש שנים לא פקד את בית ילדותו. והנה כעת, מועד תחילתו של הסרט, שב הבן האובד הביתה.
חיזוק מהיהדות

הזמן הוא חג המולד הנוצרי, והסיבה המיידית לשובו של אמלריק היא מחלתה האנושה של אמו הקולנועית קתרין דנב, שלקתה בסרטן הדם. שני ילדיה האחרים, בת ובן, נפסלו על ידי מומחי הרפואה כתורמים אפשריים של מח עצמות, ורק הכבשה השחורה אמלריק נותר כתורם המתאים בול שיוכל להציל את חייה של אמא.

אם כך, הבן האובד שב מפריז הרחוקה הביתה אל העיירה רובה שבצפון צרפת, לעשות בה את הכריסטמס, ובתוך כך להוליד מחדש את אמו על ידי תרומת מח עצמות. ההיפוך האירוני הזה - בן המוליד את אמו, אינו מקרי כמובן, ודפלשן מצמיד אותו חזק חזק אל המיתולוגיה הנוצרית המוכרת.

"סיפור חג" - הקרוי במקור הצרפתי "סיפור חג מולד" - מתרחש במהלך השבוע הסמלי שבין הולדת ישו למועד כניסתה של השנה החדשה. או בלשונו של הסרט - שמונת הימים שמפרידים בין הולדת המושיע לטקס ברית המילה שלו.

דפלשן, שזה לו סרטו העלילתי השביעי, מוכר בארץ בעיקר בשל "מלכה אחת ומספר מלכים", שהוצג פה לפני שנים מספר, וגם בו כיכבו דנב ואמלריק. מחד, מדובר בבמאי מיינסטרים הער לדרישותיה של המלודרמה המסחרית.

מאידך, הוא אינו מהסס לצלול לתוך תולדות התרבות, ולדלות

משם חיזוקים לעלילות שלו. כך, למשל, נראה אבי המשפחה (השחקן הקשיש והסימפתי ז'אן פול רוסיון) כשהוא מסביר לבתו הבכורה (אן קונסיניי) כמה אמיתות גדולות על אודות החיים המקוללים האלה, תוך שהוא מקריא באוזניה פרק שלם מתוך "לגניאולוגיה של המוסר" מאת פרידריך ניטשה. כאילו מדובר, אוי ויי, בסרט שוליים של גודאר או של עמוס גיתאי.

המסגרת הנוצרית הטעונה שלתוכה נוצקת העלילה מקבלת חיזוק משונה דווקא מכיוונה של היהדות המתחרה, שמציינת שלוש חדירות עומק לתוך המסה הנוצרית הצפופה הזאת. ראשית, אמלריק החוטא ששב הביתה, מכונה בעקביות על ידי דנב אמו "היהודי הקטן שלי", משל הוא, ולא האם הגוססת, זה שמובל עתה לצליבה.

זאת ועוד: הבן האובד חוזר לחיק משפחתו כשהוא מלווה בבת זוג חדשה (עמנואל דבוס), שמזדרזת לבשר לכול על יהדותה, ואף מעזה לנטוש את טקסי חג המולד המקודשים בשל בוז חילוני כלפיהם. ויתרה מזה: בפרק הזמן הארוך שבין סעודת החג למיסת החצות מבלה המשפחה המאוחדת מול מכשיר הטלוויזיה, בבהייה ב"עשרת הדיברות", במיוחד באותו קטע שבו משה, בגילומו של צ'רלטון הסטון, מניף מטהו וחוצה לשתיים את ים סוף.

העמדת פנים פסבדו-עמוקה

מן הסתם, אמורים החיכוכים התכופים שבין הדת הישנה ליורשתה הצעירה להניב ערך מוסף בין תחומי. ממש כמו ההתעקשות של התסריט לכנות את אם המשפחה דנב בשם ג'ונו, כלומר יונו אשת יופיטר, ראש האלים במיתולוגיה הרומית. בפועל, תוספות כמו אינטלקטואליות אלה רק מעיקות על הסיפור הארוך (שעתיים וחצי נטו), ויש בהן כדי לחזק את הרושם שהסרט כולו לוקה בהעמדת פנים מה-זה עמוקה.

לבד מההתחכמויות הרליגיוזיות, מציע "סיפור חג" גם עלילה מלודרמתית מן השורה, שבה שופעים היצרים, מודחקים הסודות ומרובים העימותים. ההתכנסות המשותפת של כל איברי המשפחה, כולל שיבתו של הבן המנודה, מניבה רגשות עזים של סער ופרץ, כמקובל בכל מוצר המשתייך לתת ז'אנר הזה, מאז ימי "חתונה" של רוברט אלטמן, דרך "לילסדה" של שמי זרחין ועד "שבעה" מאת רונית ושלומי אלקבץ.

אהבות נושנות צפות על פני השטח; טינות כבושות מתפרצות בחצות הליל; עלבונות משכבר מרימים ראש כדי לתבוע תיקון. על אף שיש פה הזדמנויות למכביר לכינונו של טייפון מלודרמתי גורף, דפלשן בולם את הרוחות הנסערות, ולא אחת נראה "סיפור חג" שלו כהחמצה מתמשכת של הילולה פילמאית, שיכולה הייתה להשתחל בין פיסות הפלצנות הכריסטיאנו-יהודיות של הסרט.

חובבי טריוויה קולנועית יכולים לציין לעצמם ש"סיפור חג" הוא שיתוף הפעולה הרביעי בין אמלריק לדפלשן. אמלריק ("הפרפר ופעמון הצלילה", "קוונטום של נחמה"), כיום הנקניקייה החמה של הקולנוע האירופי, מגיש פה הופעה בלתי שגרתית של רשע להכעיס, שטן בתחפושת, החורץ לשונו כנגד כל מוסכמה מוכרת בלקסיקונים המשפחתיים המקובלים.

מולו, קתרין דנב, כיום כבר בת 65, מתגלה הפעם כשחקנית נוקשה מדי, שאינה משכילה להעביר את מגוון הניואנסים של דמות האם הממתינה ללידתה המחודשת. דפלשן מתחכם כשהוא מלהק לצדה את קיארה מסטרויאני, הבת המשותפת לה ולמרצ'לו המנוח. זאת, לאחר שאשתקד האם והבת כבר שיתפו פעולה בהכנת פסקול הסרט המצויר "פרספוליס", שהיה גם הוא סרט על לידות מחודשות של בת אבודה.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים