זה לא יוני בלוך, זה אתם

הגיע הזמן להפסיק ולצפות מיוני בלוך "להשיל מחסומים" או "להתבגר". הוא פשוט עושה את הקטע שלו, והוא עושה אותו מצוין

שי להב | 29/11/2008 9:49 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
יוני בלוך
יוני בלוך צילום: רונן ללנה
כבר משחר פריצתו לתודעה, גרר יוני בלוך תגובות עזות, בכיוונים כמעט מנוגדים. הוא מוכשר בטירוף, ציינו כמעט כולם. מנפק בקלות מלודיות מנצחות, שולט במגוון רחב של ז'אנרים, מקורי עד דלא ידע. מנגד, הגיעו המצקצקים. וסחבק בראשם, יש לומר. הוא מרגיז, הם טענו. מוותר לעצמו. לא הולך עד הסוף, מעדיף לתת נשיקה לדודה מלתת בראש. וגו'.

התחושה הייתה-והתגלתה בעיקר כמשאלת לב, אם לקפוץ כבר לשלב המסקנות-שבלוך נתון עדיין בשלב בוסרי, קסום ומעורפל, ושברגע שבו יאבד את הבתולין (מוזיקלית, ובכלל), הוא ייפטר מהנחמדות המעצבנת ומהפופיות המתקתקה, ויאפשר לפיקסיז שבתוכו לפרוץ החוצה בזעם.

כשיצא האלבום השני, "הרגלים רעים", התחזקה התחושה שהנה - זה תכף קורה. בסיוע טקסטים של ילדים רעים יותר מברק פלדמן, בסגנון עדות הגלעד כהנות, עם הבלחות משמאל למרכז, כמו הגרסה ל"אנבל לי", דומה היה כי הדיסטורשן העברי עומד לזכות בלוטו. ובמילים אחרות: להתראות שלגיה, שלום פרנק בלאק.
מחוספס ולא מתנחמד

מה שמביא אותנו לפרק השלישי של האגדה (שהחלה, כאמור, בסיפור סינדרל) - הדיסק החדש "על מי אני עובד". אלבום שלישי, ידקלם לכם כל היסטוריון מוזיקה, הוא השלב שבו האמן ה"צעיר" מקבל את הסטמפה הרשמית לחשיבותו בעולם. הוא כבר לא "הבטחה", גם לא "מנסה לשחזר את הצלחת אלבום הבכורה", אלא מנהל קריירה. ולכן, הפעם כבר לא מוחלים לו בגין מחלות ילדות. לא, זה המבחן האמיתי. הבמה המרכזית. פעם שלישית גלידה.

והגלידה של בלוך, מתברר, לא שונה מהותית במרקם שלה מהמנות הראשונות. או-קיי, זה אלבום "קונספט", שיש בו סיפור מסגרת (יחסי הוא והיא. סנסציה), בצירוף "סרט" שהוא למעשה רצף עלילתי של קליפים. אבל השטיק הבסיסי של בלוך-מלודיות מהודקות, טקסטים שווים לכל נפש, שירה שלא מנסה לקעקע את ליקויי ההיגוי שלו וויץ קטן לקישוט - ממשיך לככב גם הפעם.

החידוש האמיתי - לפחות מבחינתי - מגיע דווקא בעמדת המאזין. בפעם הראשונה אני מבין שבלוך לא צריך "להתבגר", " להשיל מחסומים", או כל קלישאת מבקרים אחרת שאלוהים יודע שסחטתי כבר עד לעילפון הלימון. הוא

פשוט עושה את הקטע שלו, בכישרון ובמיומנות ניכרים, ומי שמנסה למצוא בו את גואל הרוק העברי, שיעבור דף (השאר ריקים, אבל זה כבר סיפור אחר).

למעשה , האכזבה מבלוך (שמתבטאת גם בביקורות על אלבומו החדש) נובעת בחלקה מהתסכול שמעורר דור שלם, שבלוך הוא בהחלט נציג מהימן שלו. דור שמחבב גאדג'טים, לא פחות ממפרטים. דור שיש לו ידע עצום על המתרחש בעולם, אבל אין לו שום כוונה לנסות לשנות אותו. דור שהפנים לחלוטין שמוזיקאי בשנת 2008 חייב להיות איש שיווק ויחסי ציבור, לא פחות מאמן. ויוני בלוך הוא חניך מצוין.

גם מוזיקאי, יש לומר. האלבום החדש כולל לפחות חמש רצועות שמעוררות יותר מחיוך, או נענוע ברך. "הלב שלי עומד להתפוצץ" או "למה את לא עונה לי", מציגים בלוך ישיר, מחוספס ולא מתנחמד. הטקסטים בוגרים בהרבה ונמנעים מהתחכמויות מיותרות, וכנ"ל בנוגע להפקה, שלא מחפשת הגנבות, בדמות מקהלות מאולתרות. חבל רק שבלוך חוזר אל שדות המתיקות בשירים כמו... אופס , הנה האכזבה הקדומה מתחילה לפעפע. וחבל. שהרי כבר סיכמנו-זה לא הוא, זה אני.

"על מי אני עובד", יוני בלוך

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''מוזיקה''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים