פרק מתוך "חיי בסי-איי-אי"
בעקבות שרשרת של צירופי מקרים ואי-הבנות, הסתובבה בפריז בתחילת שנות השבעים שמועה עיקשת שהסופר והמשורר האמריקאי הארי מאת'יוס, שחי אז בעיר, הוא סוכן סי-איי-אי. ספרו האחרון של הארי מאת'יוס, הנחשב לספרו המצליח ביותר, רואה אור בהוצאת בבל
פריז, 1971: בוקר אביבי בהיר ומעונן קלות, כמו רצועת גאזה טבולה בלבֶּן קריר; והנה היא מולי, חמושה בשיק פרובינציאלי, ברחוב בַּאק. בילינו לא מעט מזמננו בכפרים שכנים באלפּים דרומית לגרנובל. בעלה של אנדְרֶה היה עורך דין ועבד בשאמבֵּרי, שעתיים נסיעה משם: לעתים קרובות נשאר שם, במרחק בטוח, במשך כל שבוע העבודה.
מה היא עושה בפריז? לא, מה אני עושה כאן? בטח אין לזה קשר לספר האחרון שלי, אז לְמה כן?
עורב ניצב בצדודיתו על גג בצדו האחר של הרחוב, כנגד שמים לבנים. אז למה כן? היא חייכה בידענות. כשראתה שאני מחוויר: "הארי, זה לא משנה," אמרה, "בטח לא לי." נדתי בראשי מצד לצד: "פשוט תגיד את זה."
היא לקחה את זרועי. לגמרי במקרה, היא גילתה שאני סוכן סי-איי-אי. קולגה של בעלה שעבד בשביל הביון הנגדי הצרפתי ראה את שמי ברשימה של סוכנים אמריקאים.
ידעתי מה היא עומדת לומר, ולא רציתי לשמוע אותה אומרת את זה. בגיל 41 עדיין השתוקקתי להיחשב פתוח וטוב לב, להיראות שקוף להפליא (ונפלא בשקיפותי, ללא ספק). כאב לי שחושבים עלי שאני מרגל. לא בגלל שבאותה תקופה יצא למקצוע הזה שם רע, אלא מפני שזה פשוט לא היה נכון.
עברתי כבר משהו דומה בעבר. רבים בפריז "ידעו" שאני גֵיי, כי במשך שנים סעדתי כמה פעמים בשבוע עם החבר הכי הטוב שלי, והוא היה גיי; מש"ל. לא התנגדתי להומוסקסואליות, להפך; אבל איך אנשים יוכלו לראות אותי כמו שאני אם הם טועים טעות בסיסית כל כך?
מקור נוסף לאי-הבנה היה היותי בעל "אמצעים". יצאו לי מוניטין של איש עשיר מאוד, מה שלשמחתי לא היה נכון (היו גם אנשים שהצביעו על עושרי הבלתי-מוסבר כהוכחה לקשר עם סי-איי-אי, פשוט קשקוש גמור: אם הסוכנות היתה נותנת לי כסף, היא היתה מסדרת לי גם מקום עבודה). כשסבתי נפטרה ב-1952, היא הורישה לי שבעים וחמישה אלף דולר. במשך כמה שנים הניב הסכום הכנסה שהבטיחה למשפחתי קיום נוח.
מאוחר יותר, כשהתחלתי לנגוס בכספי הקרן, היה לי מזל והצלחתי להתפרנס ממכירות ספרי. בשנות השישים המאוחרות עשיתי כסף טוב משני סרטים באיטליה, וזה עזר (ירשתי גם עשרים אלף דולר מסבי ב-1959, אבל השתמשתי בסכום כדי להוציא לאור כתב עת ספרותי ולהחזיר הלוואות שלקחתי לרכישת הבית באלפים ודירה בפריז). חייתי טוב, ומעולם לא בזבזתי יותר מעשרת אלפים בשנה על הוצאות שוטפות. זה לא מנע מרוב מכרי להיות בטוחים שאני מיליונר.
עכשיו נוספה לכל אלה גם תווית הסי-איי-אי, ובמושגים של דעת הקהל, זו היתה גרועה בהרבה. עד מהרה למדתי שכל ניסיונותי לטעון שאני לא איש סי-איי.-אי (או גיי, או עשיר מופלג) אינם אלא בזבוז זמן. מחאותי רק הזינו את ההשערות. זה היה טירוף מצדי לתת לזה להטריד אותי כל כך; ובכל זאת הייתי מוטרד.
באותו בוקר ברחוב באק, אנדרה נתנה אישור רשמי למה שעד כה חשבתי שהוא בגדר שמועה בלבד.
הפעם הראשונה שבה תויגתי כסוכן בפריז היתה ב-1967, בפתיחת תערוכה בגלריה בגדה השמאלית. סופר בשם מישל לוֹריוֹ התווכח איתי. הוא התרגז ופתאום צעק: "כולם יודעים שאתה בסי-איי-אי. מעצם ההגדרה, הדעות שלך חסרות ערך." נאלמתי דום. לא יכולתי לחשוב על שום דבר לומר בתגובה.
לוריו דיבר מתוך שכנוע עמוק, כאילו גם הוא "יודע". האם גם כאן מדובר בקשר עם הביון הנגדי? מאוחר יותר הוא עבד בשביל ממשלת צרפת; אבל אז? אולי כמודיע בשכר? הוא היה עני; אבל בכל פעם שהמצב החמיר באמת, היה שולף מאמתחתו תחבולה מוצלחת.
הוא היה הולך לאחת מידידותיו, סופרת מצרית יפהפייה שהיתה מקושרת כמוהו לקבוצה הסוריאליסטית; היא היתה מחליפה מלה עם אמן סוריאליסט מוכר; האמן היה נותן ללוריו ציור שיוכל למכור. זה ודאי היה עדיף על סַחַר במידע על עולם האמנות. הוא נטה להתקפי זעם מוסרניים ואלימים, שגם הם עשו אותו בלתי-כשיר לרחרח סביב, מאחר שהוא לא היה חכם מספיק כדי לזייף אותם.
לוריו צץ שוב מאוחר יותר בקריירת הסי-איי-אי שלי, במהלך מה שכונה ה"מאורעות" של מאי 1968. בתחילת החודש התקשרה אלי ניקי, אשתי לשעבר, לניו יורק. היא אמרה שפריז נמצאת על סף מלחמת אזרחים. היא הצליחה להוציא את בננו בן השלוש-עשרה מהארץ, אבל לורה, בתנו בת השבע-עשרה, לא היתה מוכנה בשום אופן לזוז משם. הייתי חייב לבוא להשגיח עליה, ומיד.
כמו כל דבר אחר בצרפת, גם שדות התעופה היו סגורים. טסתי לבריסל, שכרתי חיפושית, דחפתי לתוכה ארבעה
שבוע קודם לכן השתלטה חבורה של סופרים במינוי עצמי על הוטל דה מַאסַה ברחוב פוֹבּוּר סן-ז'אק, נכס אלגנטי שבו נהגה להתכנס ה"סוֹסְיֵיטֶה דֶה ז'וֹן דֶה לֶטְר" (אגודת הסופרים הצרפתית) הנודעת. הדיירים החדשים הקימו בקומת הקרקע את "איגוד הסופרים". עד מהרה צורפתי לשורותיו וכך הפכתי (עם כל הכבוד לסטיבן ספנדר) לחבר דובר האנגלית הראשון באיגוד. לא עשינו הרבה מלבד לדבר, אבל גם בכך היתה תועלת – זה סיפק תעסוקה לכמה עשרות אינטלקטואלים בורקי-עיניים בזמן שהסטודנטים והפועלים הזיזו עניינים.
שוחחנו והתווכחנו על נושאים כמו: איך ישתלבו הסופרים בחברה שינהיג מעמד הפועלים? האם עולם המו"לות המסחרי יכול להיות הוגן? לפעמים דנּו בעמדה שעלינו לנקוט לאור ההתפתחויות האחרונות, ואז נטפו הוויכוחים ארס. רובנו הגדול תמך בתנועת הסטודנטים והפועלים, אך מיעוט קטן וקולני שהלך בעקבות המפלגה הקומוניסטית הצרפתית התנגד לה בכל תוקף. המיעוט כלל את חברי המערכת של כתב העת Tel quel ואת פול תֵבֵנֵן (שהיתה פעם חברתו לחיים של אנטונן אַרְטוֹ); בראש השוללים עמד פיליפ סוֹלֵרס, עורך Tel quel.
בתקופה ההיא כבר עיצב סולרס את הפרסונה הספרותית המיוחדת במינה שלו: עורך ססגוני; מבקר מבריק; למעט העניין הנלהב שלו בארוטיקה, חסר עקביות במפגיע בדעותיו; וגם קנאי, פרנואיד, שתלטן כפייתי.
בליל 24 במאי נטשה הקבוצה של סולרס את ישיבת האיגוד לאחר שהפסידה בהצבעה. לאחר מכן סולרס חזר לשם לעתים קרובות לבדו ושוחח איתנו באופן נינוח למדי. ערב אחד מוריס רוֹש ואני הצטרפנו לקבוצה בבית קפה סמוך. ישבו שם חברתו של מוריס, ויוֹלַאנט דוֹ קַאנְטוֹ, סולרס, וז'אן-פייר ומארי-אוֹדיל פֶה.
בשלב מסוים הבעתי את צערי על כך שהצרפתית שלי לא טובה יותר, ושעקב כך איני יכול להיענות להצעתה הנדיבה של קלאריס פרַאנסִיוֹן לטפל בארכיון של האיגוד. סולרס נתן במוריס מבט שכמו אמר, "ואתה טוען שהוא לא מרגל?" (אכן היה בינינו מרגל. מארי-אודיל תפסה אותו מדבר בטלפון בחדר אחורי, משתמש בביטויים כמו "אַר-שתיים-אֵם לשלוש מאות ושש-עשרה"). יומיים לאחר מכן סיפר לי ז'אן-פייר שסולרס עשה לו מנהג להזמין חברי איגוד לטיולים בגינה ולספר להם שאני איש סי-איי-אי.
אז אני לקחתי אותו לטיול ושאלתי אותו איך הוא מעז לדבר שטויות כאלה. מרסלֵן פְּלֵנֶה, מזכירTel quel וחבר שלי, יכול להעמיד אותו על טעותו. סולרס נסוג: הוא רק חזר באוזני אחרים על מה ששמע מלוריו. הוא הבטיח לא להזכיר שוב את הנושא; הוא עמד במילתו.
במשך שלושה שבועות נסחפתי בהתלהבות הכללית, והגילוי ששותפי להתלהבות מסוגלים לפקפק במניעי פגע בי. למרבה השמחה, אף אחד מהמעורבים במאי 1968 לא התעניין במיוחד במעשיו של סופר אמריקאי לא מוכר. אפילו לא מישל לוריו: הוא התנהג בהיגיון עקבי כל כך, שבסופו של דבר הפסקתי לנטור לו טינה.
ואז נגמר מאי, ואני נותרתי מאוכזב ומבולבל. זה היה בלבול מוכר; חוויתי אותו לראשונה שלוש שנים קודם, במרחק אלפי קילומטרים מהוטל דה מאסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
