מתוך "אני ואפסי" לרן יגיל
רן יגיל ("סוף הקומדיה", "הרביניסט האחרון", "ארז כמעט יפה") חושף ב"אני ואפסי" שרואה אור בהוצאת כרמל-עמדה מרקם יחסים מורכב בין אב לבתו על רקע סצנת הרוק ותרבות הצעירים בתל-אביב של שנות התשעים. גיבורו של "אני ואפסי" עובר מסע חיפוש אכזרי, אקזיסטנציאליסטי ורווי מתחים פסיכולוגיים, בלב משבר התפוררות חייו הקודמים, לקראת גילוי משמעות חדשה לחייו
בסטודיו של רותי ביפו הכול גדול לעומתה, מיניאטורית שכמותה. יש מרחב, הול גדול, מעין לופט, ובמרכזו עמוד עבה ומרכזי של הבניין. כשהיא עומדת מאחוריו, פוף, עוץ לי גוץ לי, היא נעלמת. כל החפצים נראים ענקים למולה, הקנבסים, הצבעים, המכחולים, הבדים שעל הרצפה; ברז המים והמקלחת בפינה. הספה ארוכה-ארוכה וכיסאות הסטול גבוהים. מעניין איך היא מטפסת עליהם? ודאי כשהיא יושבת רגליה הקטנות והמטופחות מיטלטלות באוויר.
היא מסתובבת בסטודיו יחפה, תמיד היא יחפה. יש לה מין הילוך חתולי שכזה, מהדורה מוקדמת של 'אני ואפסי'. אצלה הכול זערורי ואצל 'אני ואפסי' זה מקבל מין אורך כזה כמו הדמויות בסרטי הסינמסקופ של פעם.
על הרצפה פזורים בקבוקים של משקאות חריפים ומכלי טרפנטין. מכאן, דלת הכניסה, הכול נראה אותו דבר. למעלה משנה, אולי יותר, שנה וחצי, לא הייתי כאן. המקום לא השתנה, אותו בלגן של אמנים, ורק רותי קצת השתנתה, כי כשאני מתקרב אליה אני מבחין שהעיניים הסגוליות שלה שהזכירו לי תמיד את עיניה של אליזבת טיילור, נראות לי מימיות יותר ועכורות, כאילו איזה צבע טורקיז נגד עין הרע פלש אליהן והתערבב לו שם.
"אני די מיואשת מהמצב." היא אומרת ומתיישבת על הספה. היא מדליקה לעצמה סיגריה.
"העניין הוא לא אם את מיואשת או לא, רותי. העניין הוא שיש לי הרגשה קשה ש'אני ואפסי' נמצאת במצב של סכנה ואנחנו, את ואני, ההורים שלה, הולכים ומתרחקים ממנה יותר ויותר במקום להתקרב אליה ולנסות לעזור לה." אני שולף את הממחטה המשובצת מכיס החולצה ומעביר שני וִישים על זוויות הפה ווִיש אחד על...
"ישראל, עשה לי טובה, אל תתחיל עם זה. אתה יודע שאני לא סובלת את זה." היא שמה את היד הקטנה והמטופחת על המצח החלק שלה ומסיטה קבוצה של שיער שנפלה לה על העיניים.
"רותי," אני מרים את הקול, "אני לא שולט בזה, אין לי עניין לשלוט בזה, ואני לא באתי לכאן כדי לנהל את הוויכוח הישן שבינך לביני, וששוב תנסי לשנות אותי ולחנך אותי. אני באתי לכאן בגלל 'אני ואפסי'. זה הכול."
"זה ממילא אבוד."
"רותי," אני ממולל את מטפחת האף, "אני יודע היטב שהעניין בינינו סגור, אבוד, נגמר."
"לא לזה אני מתכוונת, אוף, אטום אחד! תמיד היית שקוע בעולם העסקים שלך. עכשיו בגיל מאה החלטת להתעורר ולהציל את 'אני ואפסי', בוקר טוב אדון ידעון! זה פתטי בעיניי, אני לא מאמינה לך וספק אם אתה מאמין לעצמך, וזה אבסורד. אבל מה זה משנה, אני אימא שלה ואני אומרת לך שזה ממילא אבוד."
"מה אבוד, רותי?" אני מיילל ודוחף את הממחטה לכיס החולצה, "מה לעזאזל הפטליזם הזה שנחת עלייך שהכול אבוד. את נורמאלית? אני מסביר לך שיש לי הרגשה לא טובה בקשר לבת שלנו."
"גם לי יש אותה ההרגשה בדיוק כמו שלך, אבל היא לא רוצה לדבר, לא איתי וגם לא איתך. גמרנו. היא חושבת שאין לה הורים וזה בסדר מצדי. גם אני קראתי את הכתבה ישראל, זה מאוחר מדי לנסות לתקן את היחסים האלה, שתחיה לה את חייה שלה, עם הקרמה שלה, ונקווה שיהיה בסדר, למרות שאני סקפטית."
"זה תבוסתני לגמרי." אני
היא מכבה את הסיגריה במאפרה ומביטה בי ישירות בעיניה היפות והמימיות.
"ישראל, אני פשוט יודעת מה שאתה עוד לא יודע."
"מה לעזאזל?" קפצתי מכיסא הסטול והתחלתי מתהלך בחדר כשהידיים בתוך כיסי המכנסיים, "מה לכל הרוחות את יודעת שאני לא יודע."
"אני יודעת שקראנו לה לבוא."
"מה?", אני מסתובב ומביט בה. "מה אמרת?"
"מה שאתה שומע. על 'ספר הידע' שמעת, ישראל?"
"לא שמעתי. מה זה קשור?"
"זה ספר שמורֶה על מהלכים גבוהים רוחניים. הוא מורה לנו על עולמות אחרים עליונים. הוא, איך לומר, מבשר את תום עידן הדתות. שם קראתי מעין קריאה פרשנית עם איזושהי מומחית, שאנחנו, שנינו, בעצם ישויות ארציות, גשמיות, נחותות יחסית, ואנחנו רצינו מאוד ילד או ילדה כי היינו אנשים מבוגרים חשוכי ילדים.
ביקשנו וביקשנו והאנרגיות הגדולות של היקום נענו לבקשותינו ובאה אלינו 'אני ואפסי', למרות שהיא מספֵירה הרבה יותר עליונה משלי או שלך, ולכן היא לא יכולה להישאר איתנו זמן רב והיא תיעלם, וזאת הסיבה שהיא לא מסתדרת בעולם שלנו בכלל כי היא לא שייכת לארציות שכאן. אתה עם המעשיות המתוחכמת שלך מנסה להשאיר אותה כאן במקום לתת לה לעשות את התפקיד שלה, להיות אחת ויחידה, מיוחדת."
"את יצאת מדעתך?" אני אומר פעור פה, מחפש את הממחטה בכיסי המכנסיים ומשאיני מוצא אותה אני תר אחריה בכיס הרחב של החולצה. כשאני מוצא אותה, אני שולף אותה כמו קוסם. "את באמת יצאת מדעתך עם כל השטויות, המאמבו ג'אמבו האלה של העידן החדש על ספירות ואנרגיות ועולמות עליונים, צריך לאשפז אותך. אני מספר לך שהבת שלנו בסכנה ואת משוררת לי פה את שירת היקום עם אושו בושו ושמושו, כאילו הישויות יעזרו לי לצאת מזה עכשיו. על מה את מדברת איתי יא מופרעת, יא קוקו נמוניה שכמוך."
רותי עוצמת את העיניים כאילו הכאבתי לה. "אל תצעק בבקשה." היא מציתה לעצמה עוד סיגריה, קמה ואוספת את בקבוק היין מהרצפה, לוגמת מתוכו וסובבת אותי. "ישראל, מותק, אנחנו קראנו לה לבוא. עשינו טעות. אבל זה לא באשמתנו. כל כך רצינו ואפשר להבין את זה. רוצה עובדות מוצקות, הנה: 'אני ואפסי' נולדה פגית בשבוע עשרים ושמונה בקושי קילו עם סיבוכים רפואיים מכאן עד לטימבוקטו."
"תשע מאות שמונים גרם." אני אומר.
"מה?"
"היא שקלה תשע מאות שמונים גרם. רותי, במשקלים האלה כל גרם חשוב." אני מזיע מאוד מנגב בממחטה את הפנים, המצח, הצוואר.
"בסדר בסדר." היא ממלמלת ולוגמת שוב מן הבקבוק הירקרק הגדול. היא קצת שתויה. איך לא הבחנתי בזה קודם לכן.
"והיה לה נֶק, שזה זיהום רציני, ובכל זאת היא שרדה." אני אומר.
"זה בדיוק העניין. אנחנו הכרחנו אותה לבוא לעולם, ועכשיו לך תתמודד עם הבעיות. ישראל, טבעי שתהיינה בעיות."
"את מטורפת." אני אומר ומרגיש איך כל הגב שלי קילוחים-קילוחים של זיעה עד התחת, ונזכר: חצי שנה בילינו רותי ואני בפגייה. לומדים שם משהו על החיים ועל המוות. כשאתה עומד בפגייה בין האינקובאטורים ומריח את החומרים המחטאים ואת תחושת החיים והמוות - כל מה שאתה רוצה זה שהדלתות האוטומטיות ייפתחו באחת ואלוהים יופיע. מישהו חייב להושיע אותך.
"אין שום סיכוי שהיא תחיה," כך אמר לרותי פרופ' וירצר יום קודם, "ואם היא תחיה, אז רק לכמה ימים בלבד, ואחר כך היא תמות בייסורים." לא להאמין, אבל כך הגינקולוג התבטא.
בבוקר שלמחרת הובלתי במסדרון הארוך של הקומה השלישית ב"איכילוב" על ידי ד"ר כוכב, שהיה לה מבטא הונגרי כבד ומרגיע, אל הפגייה. היא אמרה לי: "אתה הולך לראות יצורה קטנה מאוד ושקופה, אבל חמודה. אני לא יודעת מה יהיה בדיוק איתה, אני רק יודעת שאנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים." מין ניסוחים עמומים ומגומגמים שכאלה, לא גמורים, ואולי הראש שלי היה אטום. "היא מלאה בסרטי הדבקה ומוקפת במכשירים שונים ומשונים שאת כולם אתה תלמד, תאמין לי, אם תהיה כאן מספיק זמן, תאמין לי שתלמד איך קוראים לכל אחד."
כמעט חצי שנה מחיי ביליתי בפגייה. לומדים שם משהו על החיים ועל המוות.
"ישראל, תתעורר, מה אתה חולם לי פה כמו איזו נערה מתבגרת." אני מתעורר מן החלום בהקיץ. יושב על הספה ורותי עומדת מעליי. עכשיו היא קרובה כל כך ואני חש את ריח האלכוהול שנודף מפיה. בידה היא מחזיקה את בקבוק היין ומכחול גדול מרובה שערות. היא מורידה את החולצה המוכתמת בצבע, ממש מקלפת מעליה אותה, משחררת את החזייה ומשליכה אותה על כיסא הסטול. אחר כך נחלצת ממכנסי הג'ינס הקצרים, מורידה בסקסיות מתחנחנת את תחתוני החוטיני שלה ומתיישבת עליי בקפיצה.
אופס, היא עליי. קטנה כזאת. אני חש את החום של איבר המין שלה חודר מבעד למכנסי החליפה שלי ומדמיין אותו לח ומזמין. פתיינית שכמוה. מתחילה זקפה קלה. "או," היא אומרת, "ישראל ידעון התעורר, בוקר טוב. איך הן בדיוק עושות לך את זה, הזונות האלה שלך במלונות..."
ד"ר כוכב לחצה על הכפתור המרובע והדלתות כמו זוג כנפי מלאך, נפתחו אוטומטית, זו לימין וזו לשמאל. "תיכנס, אל תפחד," היא אמרה. נכנסתי בחשש. בכניסה מצד ימין שטפתי ידיים במים חמים ובנוזל מחטא בצבע אדום. אחר כך ניגש מישהו ונתן לי חלוק לבן ודק. פסעתי רועד בעקבות ד"ר כוכב אל פינת החדר, שם ניצב האינקובאטור. שם נעצרתי. זה נשמע מאוד דרמטי, אבל שם השתנו לי החיים. אז עוד לא הבנתי את זה, רק חשתי בפעם הראשונה את כובד האחריות הראשונית, הרצינות התהומית הזאת של להיות הורה ועוד בגיל כל כך מבוגר.
היצורה דמתה לצפרדעונת קטנה. לא ידעתי מה לעשות עם הידיים, אז אגרפתי אותם חזק ותקעתי בתוך הכיסים שמתחת לחלוק. שם מצאתי את הממחטה.
"כן, ישראל," היא אומרת וקולה רועד, "איך הן היו עושות לך את זה, ככה?" והיא נשמטת מן הברכיים שלי באחת, קטנטונת כזאת, ויורדת אל בין הרגליים שלי על ברכיה ומעסה את התפיחה המתהווה שם בתוך מכנסי החליפה. ואף שיש לי זקפה קלה, אני חש כאילו זה לא אני. כאילו הגוף הזה שיושב כאן על הפוֹטֶל הישן, הוא בעצם מה שהיה פעם ישראל ידעון, וישראל ידעון עצמו הוא כבר במקום אחר, חשוב יותר, רגשי יותר. אני מרגיש שרגליי הם ממש בולי עץ, מטילי ברזל. היא מתירה את הכפתור ואחר כך מושכת את הרוכסן בשיניה הלבנות.
"תראה," אמרה ד"ר כוכב, "אתה נראה לי קצת חיוור." "אני בסדר." אמרתי וניסיתי להרים את הראש. "בשום אופן אל תפתח את האינקובאטור ותכניס את היד. לא בשלב הזה." כאילו שהתכוונתי לעשות זאת. הידיים הזיעו לי בכיסים. "זה שהחזה שלה עולה ויורד ככה זה בגלל ההנשמה, היא כל כך קטנה שכל הגוף שלה רועד." היא אמרה, וחשתי שלקולה מתגנב איזה עצב. אחר היא ליטפה אותי על כפתי והוסיפה, "טוב, אני אלך עכשיו. כשתרצה לצאת, תלחץ על הכפתור ההוא," היא הצביע לעבר הקיר, "ואל תשכח להוריד את החלוק ולשים אותו בארון." והיא נעלמה.
כעת ידיה של רותי שולפות את איבר המין שלי שעדיין צמיגי ורך, מעסות אותו והזקפה גוברת. "הזונות האלה שלך, הן מצצו לך טוב כמוני?" היא שואלת וקורצת. "בוא, בוא ותראה מה מסוגלת לעשות זונה כמוני. 'אני ואפסי' המסכנה היא בעצם בת זונה במובן הפשוט של המילה. ליטראלי. מה הפלא שהידרדרה לזנות בעצמה. היא סיפרה לך עם מי היא שכבה המסכנה הזאת?" והפה של רותי בולע את איבר המין שלי. עומד לי ואני לא מרגיש כלום. היא מוצצת וגונחת, מוצצת וגונחת, משהו באדישות שלי מדליק אותה. אני יכול מלמעלה לראות את הכתפיים שלה עולות ויורדות ואת השכמות.
הצפרדעונת הייתה שקופה כולה, עד שנדמה היה לי שאני יכול לראות את העצמות מבעד לעור. צורת הכתפיים הייתה מעוגלת, קמורה, כמו אצל בת, ולא זוויתית וישרה כמו אצל בן. זה הדבר הראשון שזכרתי מ'אני ואפסי', את צורת הכתפיים. אחר כך הרגליים. היה לפגית הזאת פישוק רחב כל כך כאילו היו הרגליים הקטנטנות חלק נפרד מן הגוף כולו. אולי בגלל זה היא הזכירה לי כל כך צפרדעונת.
אני לא גונח, אני לא רועד מעונג. אני לא משמיע מילה. היא מפשקת רגליים ושוב עולה על ירכיי. הפעם היא מחדירה את הזין שלי עמוק לתוכה והיא גונחת בקול רם, עולה ויורדת עליי, מטה מעלה. הגניחות הופכות לצריחות גבוהות. מעולם לא שכבה איתי ככה בכזאת תאווה מיואשת. באתי לרותי. היא עדיין שכבה במחלקת "היריון בסיכון גבוה", המצב רוח היה על הפנים.
"היא מתה הילדה שלי?" היא שאלה, "היא מתה?"
"לא." אמרתי. "היא נמצאת באינקובאטור, קטנה כזאת, אבל ארוכה כמו אטרייה, וחיה. היא דומה לך." שיקרתי.
"שקרן," אמרה בשאט נפש, "והיא תחיה? מה אומר הרופא?"
"לא ידוע עוד מה יהיה."
"אני רוצה לקום ולראות אותה," אמרה. "אני חייבת לראות אותה." והיא קמה.
"רגע אל תקומי..." - צעקה האחות, ובאמת הראש של רותי הסתובב. "נביא לך כיסא גלגלים. בעצם, אולי יותר טוב שלא תלכי לראות אותה," התחרטה האחות על שהסכימה, ואני שלא רציתי כל כך להתערב רק הנהנתי בראשי.
"אני חייבת," אמרה וגלגלה את כיסא הגלגלים עצמאית אל קצה המסדרון. הלכתי אחריה.
חצי שנה מחיינו בילינו בפגייה, לומדים שם משהו על החיים ועל המוות.
עכשיו היא קמה ממני, מסתובבת ומתיישבת בכיוון ההפוך כשגבה אליי, מחדירה את הזין שלי אל תוך התוך הלח והמגורה שלה. את שתי רגליה הקטנות היא מניחה בפישוק על ירכיי, ובזוויות עיניי אני מבחין בכפות רגליה היפות והקמורות. היא אכן נשית ומושלמת, אבל אני לא שם כדי לשתף פעולה.
המוח שלי במקום אחר. ואז היא ממלמלת חצי שיכורה, עומדת לגמור, "ישראל, שרול," שנים היא כבר לא קוראת לי ככה. "אנחנו משכנו אותה לכאן. אני משכתי אותה לכאן. היא לא רצתה לבוא. אנחנו משכנו אותה לכאן. שני אנשים מבוגרים מאוד מכדי להיות הורים שרצו כל כך ילדים, משכו את היצור השמימי, הרוחני, העליון הזה לארץ שלנו."
"את מטורפת," אני לוחש לה על אוזנה, "רותי, את צריכה עזרה, את לא נורמאלית, את השתגעת," אני מתחיל להתנשף. "כן," היא מתנשפת יותר ויותר, עולה ויורדת עליי בקצב מהיר, נוגעת בעצמה וממלמלת "אני משוגעת, אני נטרפת," לפתע היא צורחת מעונג, מטירוף, "אני נטרפת, שרולי, שרולי, הנה זה בא, הנה זה בא, אני מתה, אני מתה, אני מתה, אני מתה."
לילה קודם ללידה הפתאומית בטרם עת, צרחתי על הגינקולוג הראשי במחלקת "היריון בסיכון גבוה". כשהגענו לבית החולים כמה ימים קודם לכן בעקבות ירידת מים זרזיפית, היה ברור לנו כבר שהשק של 'אני ואפסי' סדוק. רותי שכבה ואסור היה לה לזוז. באולטרא סאונד ראינו אותה. הגינקולוג הראשי אמר לנו תסתכלו עליה, לפי הפרצוף שלה היא נראית די מודאגת ממצבה.
זה היה כלום לעומת הפרצוף של רותי ושלי. היינו חיוורים כמו סיד מפחד ומחוסר בשעות שינה. מי ידע אז כי לא נישן בעתיד שבוע ויותר, ושהמצב הנוכחי הוא קייטנה לעומת מה שאנחנו הולכים לעבור.
נא להמתין לטעינת התגובות
