מלחמת המשובטים: "דאוס" מנצחת את "האי"
שתי סדרות הילדים שהעלו "יס" ו"הוט", "דאוס" בבכורה ו"האי" בעונתה השנייה, דומות זו לזו. שתיהן מציגות חזון אפוקליפטי פסימי שמוצג על ידי שחקנים שמזמן כבר לא נראים בני 17. התסריט האינטיליגנטי של "דאוס" מעלה אותה דרגה אחת מעל "האי"
דאוס, ערוץ הילדים (יס) והאי, ערוץ הילדים (הוט)
פתיחת העונה של שתי סדרות הדגל בערוץ הילדים המפוצל היא תאריך חשוב בלוח השנה הטלוויזיוני. הרבה יותר חשוב ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. אלה הסדרות שממליכות גיבורי יומנים. שמייסדות קריירות. שמכניסות צעירים אלמוניים יותר או פחות לעולם המופלא של אירועי פתיחה וצילומי פפראצי מבוימים.
אלה גם הסדרות שמשמשות ככלי שיווקי חשוב במלחמה בין "הוט" ל"יס". ילדים הם מקבלי החלטות רציניים בתא המשפחתי. הנדנודים שלהם להורים - "אנחנו חייבים לראות את..." הוא בעל משמעות רצינית עבור שתי החברות.
עד כה, "הוט" הצליחה יותר. שלוש העונות של "השמינייה" כמעט והפכו אותה לחסמב"ה של המאה ה-21. גם "האי" היתה תופעה היסטרית בקרב הילדים, בעוד שמי זוכר מה העלתה "יס" כקונטרה. לכן כל כך בולטים המאמצים שהושקעו ש"דאוס", הניסיון הנוכחי של "יס" בתחום הדרמות לנוער, להיות יותר "האי" מ"האי".
הסדרות דומות: שתיהן מגישות לצופים הצעירים חזונות אפוקליפטיים על חברה עתידנית מדכאת. ב"דאוס" זהו חזון בנוסח "האח הגדול" (של אורוול, לא בובליל) שבו תוכנה אינטליגנטית חודרת לכל פינה. בעונה השנייה של "האי" זהו הווה מקביל, שבו משהו נורא השתבש. בשתיהן, הילדים נוטלים על עצמם את תפקיד המבוגר האחראי שהולך להציל את העולם, בעוד שהמבוגרים הם חבורה של כסילים חסרי אחריות.
שתיהן, באופן מעניין, שואבות השראה מתכני ילדים מלפני 25 שנה. "האי" עם הג'וקים המושתלים בקרקפות והשוטרים שמעבירים סורקי ברקודים על עורפם של אזרחים סוררים מושפעת מסדרת הדרמה לילדים של הבי.בי.סי "התלת-רגליים" (שבעצמה הושפעה מ"מלחמת העולמות" של וולס).
"דאוס", עם העמדת דמות ההאקר החנון אך הכל יכול במרכז העלילה, שואבת רבות מהסרט "משחקי מלחמה". לא שזה רע: גם בתור צופה מבוגר, אני מעדיף בכל יום סיפור בדיוני מופרך וטוב על פני עוד דרמת שדרות רוטשילד בכיינית שבמרכזה בעל בורגני אך מתוסבך שבוגד באשתו עם העובד הפלשתיני של המכולתניק ניצול השואה.
"האי" ממשיכה לעשות טוב את מה שעשתה בעונה הקודמת. אך מצפייה בפרקי הפתיחה, עולה כי "דאוס" מנצחת לעת עתה בנקודות. התסריט אינטליגנטי יותר ("אפס אחד", מעליב הבריון של בית הספר את הגיבור החנון, לא מודע למשמעות הבינארית של הגידוף), וצוות השחקנים נוצץ יותר (דרור קרן, שרון אלכסנדר, יעל לבנטל באיפור שמשווה לה דמיון מפחיד לעינב בובליל, ומיכאל מושונוב).
הדרך שבה מצליחים לתפוס את עולם התרבותי, ההתנהגות ותחומי העניין, של ילדים ונערים כיום ראויה לציון, אך עם זאת, העובדה שבני 25-22 משחקים נערים בהחלט מעיקה. מיכאל משונוב, מייקל לואיס ועדי הימלבלוי לא נראים בני 17, מה לעשות.
מלחמת הפונטים, ערוץ יס דוקו
"הלווטיקה" (אנחנו מכירים טוב יותר את החיקוי, "אריאל") הוא הפונט השולט בטקסטים הלטיניים ב-50 השנים האחרונות. "מלחמת הפונטים" מתאר את עלייתו המטאורית, את הסיבות העיצוביות להצלחתו ובאופן מפתיע - את הדרך שבה אפשר לראות בתופעה הזאת טרור תרבותי גלובלי.
אין לוגו של חברה גדולה שלא נכתב באמצעות "הלווטיקה". אין שלט דרכים, מפה של רכבת תחתית, תפריט או מודעה על סייל. זה כמו מק'דונלדס, מקטרים בזה אחר זה מעצבים גרפיים בסרט, זה פונט חסר פנים, מדכא יצירתיות, שמעביר מסר תת מודע שהכי טוב להיות כמו כולם.
הרעיון שלא רק מילים ותמונות מעבירות מסר ובונות מציאות אלא גם אבני הבניין הבסיסיות ביותר - סוג האות - הוא מרתק, ו"מלחמת הפונטים" מציג אותו היטב.
נא להמתין לטעינת התגובות
