מתוך "המקום שבו נגמרת אמריקה" לבעז גאון
בעז גאון, עיתונאי, סופר ומחזאי, ששימש כשליח מעריב בארצות הברית, חוקר את הפער שבין הדימוי של אמריקה לבין אמריקה שבמציאות. בספר "המקום שבו נגמרת אמריקה" שרואה אור בהוצאת עם עובד מציג את אמריקה מנקודת מבט אישית, ביקורתית, תוהה ולא תמיד מאוהבת
אקט מובהק הלקוח מניו יורק של הסרטים, שכן מחירה של הרמת היד הזאת, הנון-שלנטית, שקולה לרכישת מונית, על נהגה, במדינה אסיאתית כלשהי. ניו יורקרים ותיקים, הפרולטריון של העיר הזאת, נוסעים מנמל התעופה העירה באוטובוס, או ברכבת, או במכונית השייכת לנוחת, לשכנו, לדורמן, או לשכנו של הדורמן.
איני נמנה עדיין עם חוג זה. איני "ניו יורקי" וזרותי קורנת. אני מביט עדיין לכל עבר ומקשיב לכל דבר והרשמים נחרטים יותר מאשר מחליקים בטבעיות למקומם הטבעי, השחוק מרוב שימוש. אני עסוק עדיין במדידת המרחק בין מה שהיה ובין מה שיש, בין מי שהייתי ב-1994 – כשביקרתי בניו יורק לראשונה – ובין מי שאני כעת, ב-2004.
קצוץ תלתלים עם משפחה שנשלח לכאן על-ידי מעסיק באופן פחות או יותר מהוגן במקום שהתגלגל לכאן, כמו אז, כבורג שנשר אל שולי הכביש מאיזה גלגל דוהר. אני נוסע הפעם בבִטחה. גלגלַי מהודקים וחרטומי מכוון ואיני מביט הרבה במראה הפנורמית. הכביש נועד להביא אותי מהמקום שבו אני נמצא אל המקום שאליו אני מעוניין להגיע.
אז, ב-1994, הדרך היתה העניין עצמו. הדהירה היתה נואשת כדי שגלגלי אישיותי לא יתעופפו אל ההאדסון או אל האיסט-ריבר. ניו יורק לא היתה מקום, אובייקט, מושא לחקירה מרוחקת. היא היתה מפלט. באתי אליה כדי להחליט מי אני. ישראלי? אמריקני? ישראמריקני? עורך דין שבדרך? סופר בהתהוות? בן של? ואם כן, של מי?
הפעם אני יודע. אין מה למהר ואין מה להתרוצץ ממקום למקום בהכנעה, ואפשר לדחות את נטייתה של העיר הזו להסתפק בחצאי התרשמויות. בחצי הכוס המלאה, הנוצצת, המופגנת, זו שעליה מוטבעות המילים I Love NY , כאילו אין בררה אחרת.
ביקורי הפעם אינו קצוב בזמן. בכרטיס הטיסה המקופל בכיסי האחורי נותרה קוביית "תאריך השיבה" מיותמת. לבנה וערירית ומייחלת למילוי, אך ריקה עדיין. היום אני מתחיל כאן ואיני יודע מתי אסיים. נשלחתי לכאן על-פי דין וחומשתי בעט חד ובכוונתי להשתמש בו. אכין את הקרקע לנחיתתה של משפחתי. נבנה כאן בית. נגור כאן שנתיים, שלוש.
אושיט יד. אשלוף אצבע. אגע בקו הרקיע הדיוויד-לטרמני, הוודי-אלני, של ניו יורק ואחר-כך ברקיע האמריקני המצויר, על שמי התכלת שלו וענניו העשויים וניל, זה שהרעתי לו פעם, זה שהזדקקתי לו לפני עשור. ב-1994 מיהרתי ללקק את כל מה שנגעתי בו. אחרי זה זעקתי "הו כמה טעים". הפעם אמשיך ללחוץ, עוד ועוד, עד שמעטה הפלסטיק ייקרע. מה ייזל החוצה, מבעד לסדקים?
ניו יורק, 2004. לחצתי על כפתור מספר שמונה-עשרה במעלית של מלון "אדיסון". פתחתי את הדלת בדחיקת כתף. השלכתי את התיק על המיטה. טיפסתי על המיטה כדי להגיע למקרר. טיפסתי על המקרר כדי להגיע לחלון. משכתי את החלון כלפי מטה וגיליתי שאם אזיז את המיטה הרחק מהחלון אוכל לצאת מהחדר. לאן? למעקה קטן שעל שוליו הונחו מרזבים-מרזבים, כאילו היו ענפיו של צמח מטפס מתכתי שהזנדב במעלה ה"אדיסון" בהיעדר גנן חרוץ מספיק, חמוש במרתכת.
יצאתי אל המרפסת הקטנה. הנחתי ידיים על המעקה. הבטתי אל העיר כפי שהיא נראית מהקומה השמונה-עשרה, העיר הגלויה, הלכודה בגלויות. הנה האמפייר סטייט בילדינג של "קינג קונג". הנה ה"פלאזה" של קרי גראנט מ"מזימות בינלאומיות" ההיצ'קוקיאני והנה האורות של ברודווי מכל סרט שאי פעם נעשה על ברודווי והנה... והנה... והנה...
הנה הם, רכיביה של ניו יורק, הסרט, האייקון, האימאג', קלישאת קו הרקיע: טורי האורות ושלשולי המוניות הצהובות וענני הארבה של התיירים. הענן הלבן של התחתיות הזולג כלפי מעלה דרך חישוקי הברזל המנוקבים כאילו בתחתית האדמה התכנסו בכירי הכנסייה הקתולית כדי לבחור אפיפיור. הסולמות העשויים נורות-נורות של חדרי איפור הדולקים לאורך אולמות התיאטרון, כאילו עוד מעט תבוא שחקנית בגודל גורד שחקים, תכרע על ברכיה שיפערו מכתשים במיד-טאון, ותאפר את אפה הסולד באבקת אנשים זעירים.
זה לא מספיק לי. לא בשביל זה באתי. אם הייתי רוצה את "ניו יורק" הייתי נשאר בישראל, עם כל הכבוד. עם "סקס בעיר הגדולה" בשידורים חוזרים ו"סיינפלד" בשידורים עוד יותר חוזרים והחיקויים הישראליים לתוכניות האירוח והחיקויים לתוכניות הסאטירה והחיקויים לרשתות הקפה, רשתות המזון, רשתות השיווק, רשתות הביגוד, זכייניות הטלוויזיה, הרייטינג והברנדינג והקאסטינג והניים דרופינג שלא לדבר על הטאלנטים והפוזישנינג והפרומואים שנועדו ליצור ציפייה לדבר
אלא את התחושות לגביו, האשליות הנלוות לו, שהונדסו במעבדה מעוצבת למשעי ב"דאונטאון תל אביב", על בסיס סקרים של חברת "גאלופ" העולמית, כלומר האמריקנית, שמטה נעוץ בניו יורק, כלומר בשמים.
אלא שלי אין עניין הפעם ב"אמריקה של מעלה". זו של הדימוי. לא בשביל זה באתי. הערצתי את "אמריקה" כל חיי אך הפעם לא באתי לסגוד. באתי, אני מבטיח לעצמי, מלא יומרה, אני מודה נבוך, מסוג היומרה שממלאת אותך כאשר אתה מביט על ניו יורק מהקומה השמונה-עשרה – באתי הפעם כדי לתאר את ניו יורק של מטה. לשרטטה כפי שהיא נראית באמת, מקרוב, בעין היודעת מה מעוניינים להראות לה ומה שלא. קודם אעשה זאת בניו יורק. אחר-כך באמריקה. האין זו הסיסמא?
איני מתכוון "להצליח", או "להיחשב כהצלחה", אמריקנית או אחרת. להבדיל מרבים אחרים הנוהרים לכאן. אני רוצה להסתכל פנימה. אל תוכה של אמריקה. הקיימת באמת, למיטב שיפוטי כעד ראייה, שמיעה, שיח. לרדת קומה אחר קומה במורד המיתוס הניו יורקי, ואחרי זה האמריקני, עד קומת המרתף, היכן שבוערת האש שמניעה את המפעל כולו. לנסות ולהפריד את מה שחשבתי על "אמריקה" רוב חיי כישראלי-אוהד-אמריקה לבין מה שהיא באמת. כעת, עכשיו, ב-2004.
במשך רוב חיי שימשה "אמריקה" כמפתה הגדולה שמעבר לים. מעין דודה גדולה, שמחה לראותי תמיד, קצת זנותית, לבושה בגדים צמודים המבליטים את שומניה, מסתתרת מאחורי צילום-שלה-כצעירה הגזור מקרטון, שבו נחצב חור, כדי לאפשר לה להחדיר לשם את ראשה, היא הצעירה-לנצח.
מה היתה "אמריקה" אם לא המפתה הגדולה של ילדותי, נערותי, בחרותי, מעין בהמה-פילגש ששמה לה למטרה לפתות את הנערים התמימים של העולם, ובכלל זה את הנער התמים של עולמי, אני, באמצעות תמונות מחמיאות שצולמו לפני שנולדתי?
כיצד היא נראית היום, "אמריקה" שאהבתי כל חיי? שעליה חלמתי, כישראלי תל-אביבי, בבתי הקפה שהועתקו ממגזינים אמריקנים? מה קרה לה? מדוע נדמה לי – הו כמה שחור ורע ובלתי מנחם הוא הלב הביקורתי יחסית לזה הסוגד, האוהב, העיוור – שקרה לה דבר רע?
"בוא."
כך לחשו באוזנַי "אמריקה" ו"ניו יורק" מהיום שבו נולדתי בצד השני של העולם.
"בוא," אמרה לי אמריקה שוב ושוב.
"בוא," לחשה לי כאשר הייתי חייל מבולבל בעזה שמת-לברוח, משוחרר טרי בעל נטיות ספרותיות אמריקניות זועמות, סטודנט למשפטים שלא אמרו לי דבר, מוקף בנערים ונערות שהתוודו באוזנַי שבאו ללמוד משפטים כדי לגמור כמו עורכי הדין ההם, בסדרה ההיא, על "פרקליטי אל-איי".
"אם תבוא," לחשה לי אמריקה ב-1994 ומאז, בהותירה ליפסטיק-דם על תנוכי אוזנַי, פודרה תכלכלה על קצה נחירַי, "לא תרצה לחזור."
עכשיו באתי לראשונה כדי לגור בה. "להיות ניו יורקי". לגבות את ההבטחות שלחשה לאוזני "אמריקה" כעשור לפני-כן. כעבור שנתיים חזרתי לארץ עם משפחתי, ילדי, ילדתי שנולדה שם.
התגובה לחזרתי, מצד חברַי, מעסיקַי, דורשי טובתי - היתה תדהמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
